החלטה שהוא רוצה. לגבי השליש הנותר של 'עצמאיים', הם עצמאים מפוליטיקה לחלוטין, מסתפקים בכרזות שעל גביהן כתבו "הצביעו לי", אינם מופיעים בתקשורת, לא מחלקים כרוזים, לא עושים אסיפות בחירות, ומסתפקים בהצהרות על נאמנותם למשטר. חלקם אפילו לא תולים תמונות, גם אין צורך להציע פרוגרמה, כי הם נבחרים בגלל ייחוס משפחתי, עדתי וכו'."
הצבא ומנגנוני הביטחון הסורים, כולל השביחה, הם עלווים ומונהגים על ידי קרובי משפחה ונאמנים לשלטון. הדומיננטיות של העלווים בצבא היא מורשת המנדט הצרפתי, שטיפח צבא המורכב מהמיעוט העלווי. גם בכך סוריה שונה ממצרים, שבה הצבא הוא מנגנון עם עצמאות, שנעמד נגד המשטר של מובארכ מסיבותיו הוא.
גם המנגנון המשפטי אינו עצמאי. בסוריה נערכים מעצרים ללא משפט, עינויים בבתי הכלא, כליאה באשמות כמו "החלשת הרגש הלאומי." אנשי בטחון יכולים להתעמר באזרחים ללא כל עילה. ב- 1980, אחרי ניסיון התנקשות בחאפז אסד, רצח אחיו, רפעת אסד, 500 אסירים בכלא תדמור.
אמצעי שליטה נוסף בסוריה הוא מנגנונים מפלגתיים ו"עממיים", כמו איגודי העובדים, איגודי איכרים, איגודי נוער, נשים, סטודנטים, ורשויות מקומיות, כל אלה נתונים למרותו של הבעת'.
כפי שמסביר האופוזיציונר, יאסין חאג' סאלח, "המדינה היתה מפעל שכפה על האזרחים נאמנות מוחלטת לשליט, ונתן למנגנון המדינה חסינות מוחלטת…מנגנון הביטחון הוא האיום הגדול ביותר על הביטחון, ומקור הפחד האמיתי של האנשים, כי הוא מתבסס על התפיסה של 'האויב הפנימי', שכולל את כולם, אלא אם כן הוכיחו את נאמנותם למשטר".
כאן יש לציין כי בניגוד למצרים, מעמד הפועלים הסורי לא משחק כל תפקיד עצמאי, ואין בסוריה איגודים מקצועיים עצמאיים. מרבית הפועלים מועסקים על ידי הממשלה, ולא לוקחים חלק בשביתות. יתכן בהחלט שלו היה מצליח מעמד הפועלים הסורי להתארגן, ולהנהיג תנועת שביתות פועלים, המהפכה כבר היתה מוכרעת לטובת ההמונים, כפי שקרה במצרים.
המשטר של שושלת אסד לדורותיו מודה שאינו דמוקרטי, ויש לו הסברים, השניים הראשונים מתקופת האב, והשלישי מתקופת הבן: 1. סוריה נאלצה להקים משטר חירום בגלל אויביה והקונספירציה להפילה. 2. המיוחדות התרבותית של סוריה, הפטריארכאלית אסלאמית, אינה מתאימה לדמוקרטיה מערבית, ומה שיש הוא הדמוקרטיה המתאימה לסוריה. האלטרנטיבה היא משטר אסלאמי. 3. הכל תלוי בגידול הכלכלי. לחם יותר חשוב מדמוקרטיה, והדמוקרטיה שיש תלויה בהתפתחות הכלכלית. עד שלא תהיה התפתחות כזו, המשטר יישאר על כנו. נימוק אופייני לתקופת הליברליזציה.
השחיתות
ליברליזציה ההולכת יד ביד עם העמקת העוני ושחיתות היא גם מנת חלקן של מצרים ומדינות אחרות. אך שם ליברליזציה כלכלית מלווה בדרך כלל בליברליזציה פוליטית, ובצמיחת בורגנות המתחרה על השלטון. בסוריה לעומת זאת לא צמחה בורגנות במובן הרגיל של המילה. משפחות אסד, מחלוף ושאליש, ולידן פקידים, קצינים וחברי פרלמנט, הפכו למיליונרים באמצעות מנגנוני השלטון עוד בתקופת אסד האב. תהליך זה התחדד על ידי הליברליזציה של בשאר החל משנת 2000, ועוד יותר בעקבות החלטת ועידת הבעת' על אימוץ "כלכלת שוק חברתי" ב-2005.
המשפחה הלוחמת, והמנגנונים הצבאיים והממשלתיים, שרובם
