בידי המשפחה והעדה העלווית, הם בראש ובראשונה מקור להתעשרות. כך למשל 75% מהכנסות הנפט של סוריה מגיעות למקורבים. כך צמחה בורגנות מופרדת מהבורגנות המסורתית הסונית, בורגנות טפילה, התלויה במשטר ובעומד בראשו, והיא עומדת אתו עד הסוף המר, כי היא בלתי נפרדת ממנו. למעשה הפכה ההצטרפות לצבא ולמנגנוני השלטון דרך קלה להתעשרות, וההצטרפות אליהם אינה קשורה להזדהות אידאולוגית עם המשטר או עם מפלגת הבעת' השלטת. בנוסף הפכה השליטה בלבנון למקור ישיר להתעשרות באמצעות הברחות גלויות, ומסחר בסמים, בעיקר לאנשי הצבא הסורים שהוצבו בלבנון.
ישנן שלוש משפחות שולטות הקשורות בקשרי נישואים – אסד, שאליש ומחלוף, ו- 10 משפחות עשירות נוספות בדרגה שניה. מי שלא עושה עסקים אתן אלא בוחר להתקשר עם גורמים אחרים, נענש ומסולק מעולם העסקים. ברגע שחברה סורית מתחילה להיות רווחית, היא צריכה לתת חלק מהרווחים למשטר, או שלא יתאפשר לה לתפקד. אותה קבוצה שולטת גם בתקשורת הסורית.
ב-2001 קיבל רמי מחלוף, בן דודו של אסד הבן מצד האמא, מונופול על חברת סיריאטל לתקשורת. הבעלות התחלקה בינו (75%) ובין חברה מצרית (25%). ב- 2002 מחלוף התלונן, והמצרים אולצו לעזוב תחת איומים. כל משקיע זר שיאיים על הרווחים של המשפחות, לא יוכל לתפקד.
ריאד סיף, חבר פרלמנט ואיש עסקים, דרש לחקור את החוזה עם סיריאטל. בגין זאת, הוא נאסר עד 2006. כשהשתחרר הוא חשף שחברת סיריאטל וחברת האינטרנט עריבה יצרו יחד קרטל שאיפשר להן לגבות מחירים יותר גבוהים מאשר בארה"ב. הן עשו רווחי עתק ושלמו מעט מיסים. הן סרבו לפרסם מסמכים וחשבונות, והגדילו את מספר הקליינטים שלהן ל- 1.700.000 – פי שניים ממה שהוסכם עם המדינה.
עיסאם זעים, שר התעשייה בשנת 2003, נאלץ לעזוב את המדינה אחרי שרכושו הוחרם, לאחר שהתקשר עם חברה גרמנית ולא עם אחת משלושת המשפחות.
אוצר המדינה נשלט על ידי מאפיה חדשה שירשה את הפיאודלים והבורגנות. השחיתות הפכה לגורם שמונע כל התפתחות כלכלית, ויוצר כלכלה ניאו ליברלית מוזרה שקשורה למשפחה אחת.
הכלכלה הניאו-ליברלית והשלכותיה
לא ניכנס להיסטוריה של הכלכלה בסוריה מאז 1970, שהתחילה בתוכניות חומש מהמודל הסובייטי, בשילוב כלכלה פרטית לסוחרים הסונים בדמשק וחלב ולתעשייה זעירה, כדי לשמור על שקט חברתי. נתחיל בשנת 2000, כאשר יורש העצר החדש בשאר, החל במדיניות כלכלית ניאו-ליברלית, מבלי לעשות כל רפורמה במשטר. בשאר דחף לליברליזציה כי הבין שהכלכלה הישנה של שחיתות, פיגור טכנולוגי ובירוקראטי, ועודף עובדים, מביאה אותו לפשיטת רגל. מה גם שרזרבות הנפט הסוריות, עד כה מקור הכנסה חשוב לאוצר המדינה, מידלדלות, ולפי הערכות, סוריה תאלץ בעתיד לייבא נפט.
ב-2001 ביקש בשאר חברות בארגון הסחר העולמי. ב-2004 כבר נפתחו בנקים פרטיים, ובורסה. ובשנת 2005 , כאשר ועידת הבעת' אימצה את "כלכלת השוק החברתי", הוסר הפיקוח של המדינה על מחירי סחורות רבות, וניתנו הקלות בייבוא. כך מגזרים שלמים לא יכלו להתחרות בייבוא הזול ופשטו את הרגל. ב-2008 שחררו גם את סחר החוץ ממונופול המדינה, והופסקו הסובסידיות על הדלק. מאז 2006 ועד 2008 הממשלה שחררה 200,000 סחורות למסחר פרטי. במקביל נוצרו הגבלות על העסקת עובדי ממשלה חדשים, ומי שנכנס
