באופן עקרוני את הבסיס המוסכם של הדרישות העממיות: "סוריה נמצאת בצומת דרכים…המונופול של השלטון על הכול במשך יותר מ- 30 שנים, יצר משטר ריכוזי, טוטליטרי וכיתתי, אשר גרם לאדישות של האזרחים כלפי החיים הפוליטיים…להתמוטטות כלכלית, להתחדדות המשברים ולבידוד, עקב הגישה ההרסנית, קצרת הראות וההרפתקנית של המשטר באזור, ובמיוחד בלבנון".
בהמשך מגדירה ההצהרה את יסודות הרפורמה הדרושה. היא מכירה בעובדה שהרפורמה חייבת להיות הדרגתית, ולבטא דיאלוג בין המשטר והאופוזיציה. הדרישות גם הן ברורות, ובראשן הקביעה שאין לשום מפלגה זכות לשלטון יחיד, וכן הדרישה לאמץ משטר דמוקרטי, לקיים בחירות חופשיות, לכונן חוקה חדשה שתבטיח שוויון בפני החוק וחופש ביטוי, לבטל את חוקי החרום והמעצרים הפוליטיים, ולהעניק חופש התאגדות מקצועית.
במאמרו של יעקב בן אפרת, "שורשי המהפכה הסורים", שפורסם באתגר, הוא כותב: "הארגונים והאישים החתומים על ההצהרה הם דמויות מוכרות בסוריה ובעולם הערבי. הם כוללים את הסופר מישל כילו, את חבר הפרלמנט לשעבר ריאד סיף, ואת השופט לשעבר היית'ם אל-מאלח. חשיבותה של ההצהרה נבעה מהיותה סורית אותנטית. החתומים לא פעלו בתמיכת ארה"ב או בעידודה, אלא היו אנשי ציבור סורים, שהעיזו להמרות את פיו של הדיקטאטור, ולשלם את המחיר."
ואכן, התגובה לא איחרה לבוא. מישל כילו וחבריו הואשמו בכך שהם "החלישו את הרגש הלאומי", והושלכו לכלא למספר שנים. מתנגד אחר שלא חתם על הצהרת דמשק בגלל ביקורת משמאל, הוא סלאמה כילה, סופר מרכסיסט ממוצא פלסטיני שנולד בביר זית, ואשר בילה 8 שנים בבתי הכלא הסורים.
האופוזיציה הסורית היתה חלוקה בין כוחות שונים תקופה ארוכה, בשאלות של הפלת המשטר, הקריאה להתערבות בינ"ל והיחס לצבא הסורי החופשי. אולם התפתחות בתוך סוריה ומחוצה לה הביאה להתקרבות העמדות, וכיום האופוזיציה עובדת על נייר עמדה משותף שיוצג בקרוב בועידת איחוד של האופוזיציה במצרים בחסות הליגה הערבית.
בהכנת הרצאה זו נעזרתי בספר "ההליכה על רגל אחת" מ-2012 של יאסין אל חאג' צאלח. צאלח הצטרף לחוג מרקסיסטי בהיותו סטודנט לרפואה בן 19 ב- 1980. הוא נאסר על ידי משטר הבעת' ונידון ל-15 שנות מאסר בשל פעילות חתרנית, והשתחרר רק ב- 1996 בהיותו בן 36. דרכונו נשלל ממנו, אך נתאפשר לו לכתוב לפרנסתו בעיתון "אלחיאת" ובעיתונות המפרץ. ספרו הוא אוסף מאמרים מ-2006 ועד 2011, והוא מנתח את הבעייתיות של המשטר והמדינה, מנבא את ההתפרצות והצורך בשינוי, וכמה מדבריו נבואיים בהחלט.
על צורת התנהגות המשטר בנושא של פיגועי טרור, הוא כותב כבר באוקטובר 2007: "בשנתיים האחרונות השלטונות הסוריים טוענים לפעולות טרור, שזוכות למעט מאוד אמון מקומי ובינ"ל. הרוב חושדים שמנגנון מקומי עומד מאחוריהם והרשויות רק מנסות להרוויח אהדה. זה מוזר כי המשטר עצמו משחק בפעולות טרור נגד עצמו. למה? כדי לשכנע את המערב שסוריה נתונה למתקפות טרור גם כן, ואם ייפול משטרה, היא תהפך לזירה של ארגונים מוסלמים קיצוניים". הוא מסביר שהמסר מופנה כלפי העולם, סוריה והמדינות השכנות. סימני השאלה המתנוססים מעל טיעוני המשטר עולים מאופן ביצוע פעולות הטרור, מאי בהירות לגבי זהות הארגונים שכביכול ביצעו אותה, ומהגרסאות הרשמיות. מאחר ואין ביד המחבר
