המלחמה נגד עזה והתפוררות המשטרים הערבים

נוספים מעבר להצעת הפסקת האש הראשונה, וכתוצאה מכך היתה עליה דרמטית במספר הנפגעים – מעל 2000, ביניהם 450 ילדים, והרס חסר תקדים של עזה. המלחמה נמשכה עד שחמאס נכנעה בפני הכוח העודף של הישראלים. הפצצת בנייני המגורים בני 14 הקומות בעזה הייתה הוכחה לאופי האכזרי של הצבא הישראלי, שהפגין נכונות להרוס כל מה שצריך כדי למנוע פגיעות בצד שלו.

המלחמה הסתיימה בדיוק כפי שהחלה: חמאס קיבל בסוף את היוזמה המצרית שלא הייתה בה שום הבטחה להסרת המצור, ואשר הוציאה את שאלת מעבר רפיח משולחן המו"מ. ישראל וחמאס החליטו שלא להסכים, והתוצאה היא הסכם שכולל מספר הטבות ישראליות בכל מה שקשור לדייג בים התיכון, היתר לבעלי אדמות לעבד חלקות הסמוכות לגבול, והקלות בהכנסת חומרי בניין וסחורות לעזה. אלא שכל זה תלוי ברצונה הטוב של ישראל, ובנכונותה לבצע את חלקה בהסכם שאמור להבטיח לה שקט בגבול הדרומי. הסדר זה אינו מצדיק בשום אופן את ההרג וההרס הנוראיים בעזה, לכן אי אפשר לראות במה שקרה ניצחון לעם הפלסטיני. המצור לא הוסר, והבעיה הפלסטינית רחוקה מפתרון.

המדיניות הישראלית אחרי המלחמה

בעוד הפילוג הפנים הפלסטיני מעמיק, בישראל זכתה ממשלת נתניהו בתמיכה מקיר לקיר כאשר כל הכוחות הפוליטיים היהודיים רואים בה מלחמה צודקת. העם בישראל משוכנע כי חמאס רוצה להרוס את ישראל וכי הוא תוקף בטילים את האזרחים הישראלים ללא אבחנה. נתניהו השווה בין דאע"ש ובין חמאס לאחר שחמאס הוציא להורג 20 איש שהואשמו בשיתוף פעולה עם הכיבוש, בעקבות החיסול של שלושה מבכירי חמאס ובראשם ראיד אל-עטאר. הוויכוח הפנימי בישראל בין ימין לשמאל הצטמצם למעשה לשאלה איך ומתי לסיים את המלחמה. הימין הקיצוני ובראשו שר החוץ ליברמן דרש להפיל את חמאס מהשלטון על ידי כיבוש עזה, בעוד נתניהו זכה בתמיכת מפלגות האופוזיציה כמו העבודה ומרצ בשעה שחתר לסיים המלחמה ולהשיג שקט בגבול.

האופוזיציה הליברלית ביקרה את נתניהו על כך שהוא מוכן לנהל מו"מ עם חמאס בשעה שהוא מסרב למו"מ עם אבו מאזן, מאחר והיא רואה באבו מאזן ובגנרל סיסי אלטרנטיבה פוליטית חדשה, שפותחת כביכול אופק מדיני למו"מ ומאפשרת להגיע להסכם כולל ולפתרון הסכסוך. אופוזיציה זו דורשת שהפתרון יכלול לא רק את הגדה המערבית אלא גם את עזה, וזאת על ידי החזרת השליטה בעזה לרשות הפלסטינית, בתמיכתם של מצרים וסעודיה. העבודה ומרצ רואות את ההפיכה במצרים ואת העמדה הסעודית, שחותרות להטביע את האביב הערבי בדם, כ"הזדמנות פז" שנתניהו מאבד בשל סירובו להפסיק את ההתנחלויות בגדה המערבית.

הלקח שהפיק נתניהו מהמלחמה הוא אחר לגמרי, ופשוט בתכלית. הוא מסרב למסור כל שטח לשליטה פלסטינית, משום שהוא ינוצל בסופו של דבר על ידי חמאס לחפירת מנהרות לעבר הערים הישראליות הסמוכות לקו הירוק, ויאיים על נמל התעופה בן גוריון.

אם קודם לכן דרש נתניהו כתנאי מוקדם במו"מ את ההכרה ב"אופייה היהודי של ישראל", הרי עכשיו הוא דורש מאבו מאזן להשתלט על עזה מחדש כתנאי להמשך המו"מ. ברור שהכרה בישראל כמדינה יהודית היא הודעה מילולית בלבד, בעוד שהשתלטות מעשית על עזה פירושה מלחמה מול החמאס, דבר שאבו מאזן אינו מסוגל לעשות בעתיד הנראה לעין. המלחמה הראתה את היכולות של חמאס שאינו רוצה להכיר בישראל, מול אבו מאזן שמקדש את התאום הביטחוני עם הכיבוש, בשעה

עמודים: 1 2 3 4 5 6 7 8