המלחמה סודקת את הקואליציה של נתניהו

"מבצע צוק איתן" הוא מהמלחמות הפוליטיות והציניות ביותר שידעה ישראל. הוא התחיל משיקולים פוליטיים, אינו מסתיים משיקולים פוליטיים, ובמהלכו כל צד מתמרן את הישגיו תחת אש, מונחה על ידי שיקולים פוליטיים בלבד.

המלחמה הזאת הוכרזה למעשה בפתח ישיבת הממשלה ב-15 ביוני, עם הודעתו הדרמטית של נתניהו, שהחמאס אחראי לחטיפתם של שלושת תלמידי הישיבה, דבר שהוכחש יותר מאוחר ע"י הדוברים הרשמיים של חמאס. בדברי ההסבר להצהרתו הנמהרת, כיוון נתניהו אל ממשלת האחדות הפלסטינית, בה הוא רואה סכנה אסטרטגית, בהיותה ביטוי לתהליך של סיום הפילוג בין חמאס ופת"ח, ובין עזה לגדה המערבית.

חמאס בין הפטיש לסדן

הפרובוקציה של נתניהו נפלה כפרי בשל לידי חמאס. הרי רק לפני חודשיים, עשה החמאס, שהיה כבר על הקרשים, צעד חסר תקדים – פירק את ממשלת איסמעיל הנייה והעביר את הסמכות המנהלית לידי הרשות הפלסטינית. אולם, למרות הצעד מרחיק הלכת שעשו, מנהיגי חמאס גילו עד מהרה, שהרשות הפלסטינית אינה מתייחסת לאחדות ברצינות. הדבר בא לידי ביטוי בסירובה של הרשות לשלם את משכורות הפקידים והשוטרים, שעבדו עבור ממשלת חמאס בעזה. סיבה נוספת להמשך המצב העגום בעזה הייתה סירוב המצרים לחדש את פתיחת מעבר רפיח – למרות שהאחריות על רווחת תושבי הרצועה הועברה לרשות הפלסטינית, לפחות באופן פורמלי. כך מצא את עצמו חמאס בין הפטיש של המשטר המצרי החדש, בראשות הגנרל עבד אל-פתאח סיסי; לבין הסדן של הרשות הפלסטינית, בראשות אבו מאזן.

זה היה הרגע שבו החליט נתניהו, בצעד קצר ראות בעליל, לתת מכה ניצחת לחמאס. לאחר שהאשים אותו באחריות לחטיפה, הוא החליט לחסל את נוכחותו בגדה המערבית, תוך שיתוף פעולה עם מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. הרצח האכזרי של הנער מוחמד אבו חדיר ממזרח ירושלים היה תוצאה ישירה של מסע ההסתה שפתח נתניהו, והקריאות לנקום, שנשמעו בכל אמצעי התקשורת, שכללו דיונים מפולפלים על משמעות המושג, ולמי מותר לנקום. העובדה שאבו מאזן שיתף פעולה עם ישראל, והצדיק, קבל עם ועולם, את המשך התאום הביטחוני עמה, הביאה לגל של מחאה חריפה בעיקר בקרב צעירים פלסטינים משני צדי הקו הירוק.

את ההפגנות הסוערות שפרצו בירושלים, והתרחבו אל תוך הקו הירוק, ואת הכינוי "בוגד" שהדביקו לאבו מאזן, פרש החמאס כאילו המצב הבשיל לפרוץ אינתיפאדה שלישית. הערכה מוטעית זו, היא שעודדה את חמאס לנסות להיחלץ מהמצור המוטל עליו, על ידי פתיחה במתקפת טילים על ישראל. מטרת הפעולה של חמאס הייתה אחת – להחזיר לעצמו את המעמד שאבד לו מאז נפילת האחים המוסלמים במצרים, והדרדר עוד יותר בעקבות הוויתור הפוליטי המופלג לרשות הפלסטינית, שלא הניב כל פרי. זאת הפוליטיקה שהובילה לפרוץ המלחמה, והיא מתפתלת מאז לכיוונים בלתי צפויים, כאשר מה שקורה במציאות הוא חד וברור: חפים מפשע נהרגים בעזה, ואזרחים בישראל נאלצים לחיות תחת איום של טילים.

אף צד אינו יכול להכריע

הדבר המוזר במלחמה הנוכחית הוא, שכל צד יודע שהוא אינו יכול להכריע את יריבו. בישראל קיים קונצנזוס שאין הכרעה צבאית, וגם חמאס מודע לכך שהרקטות שהוא משגר חסרות כל ערך צבאי. יתר על כן, המטרה האסטרטגית של מבצע "צוק איתן" היא החלשת חמאס מבלי למוטט אותו. הדבר ממנו חוששת ישראל יותר מכל, הוא שנפילת חמאס תהפוך את עזה לסומליה – כלומר לחבל ארץ שנתון לשליטה של כנופיות חמושות ללא שלטון מרכזי.

מצד שני, גם המלחמה של חמאס לא נועדה להביא לחיסול מדינת ישראל או אפילו לסיום הכיבוש, אלא רק להבטיח את קיום הארגון בעזה. דרישות חמאס מראות שמטרת הארגון היא להקים ישות מדינית בעזה, עם מעברים פתוחים למצרים, ועם שדה תעופה ונמל ים. עזה רוצה להתנתק מהגדה המערבית. נקודה. מטרת חמאס אינה סותרת את מטרתה של ישראל. הנסיגה מעזה נועדה, כזכור, לנתק את עזה מהגדה, ומשום כך היא בוצעה על ידי אריאל שרון כצעד חד צדדי, תוך שהוא מסרב לשאת ולתת עם אבו מאזן. זה היה החטא הקדמון אשר יצר את המציאות בה אנו חיים היום.

שני סבבי האיבה הקודמים, "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן", חזקו את מעמדו של חמאס בעזה. כל הסכם להפסקת אש עם חמאס, שנעשה בתיווך מצרי, הווה הכרה בשליטה הריבונית של הארגון על עזה. ההסדר הזה יכול היה להתקיים כל עוד שלטו האחים המוסלמים במצרים, וכל עוד נשאר מעבר רפיח פתוח, כשהוא מאפשר קיומה של כלכלת המנהרות בעזה. עבור נתניהו, חמאס היה ונשאר גורם חיוני בשמירת ביטחון יישובי עוטף עזה. אין זה סוד שההבנות עם חמאס בעזה מצד אחד, ומצד שני, שיתוף הפעולה הביטחוני עם אבו מאזן בגדה המערבית, שמרו על שקט שייצר מצג שווא של נורמליות, ואפשר את המשך הכיבוש, בעוד שגרת החיים בתוך ישראל נמשכת.

המזרח התיכון מפולג

ההפיכה הצבאית במצרים שמה קץ להסדר האידילי בין ישראל וחמאס. הבנות "עמוד ענן" התפוגגו, כאשר סיסי הגדיר את חמאס כארגון טרור, סגר את מעבר רפיח, והרס את המנהרות. חמאס חזר לנקודת האפס, ונדחק לפינה. האביב הערבי זעזע את האזור כולו והוביל לתהפוכות מרחיקות לכת במשטרים הערבים. ישראל אוהבת להשלות את עצמה שהיא חסינה מפני התהפוכות באזור, אולם, המלחמה האחרונה מוכיחה עד כמה שבירה חסינות זו, ועד כמה חיי כל האזרחים בישראל מושפעים מהנעשה באזור.

ההפיכה במצרים יצרה פילוג עמוק בעולם הערבי, בין שתי ממלכות ריאקציוניות מתחרות – סעודיה וקטר, הנהנות מעושר רב ושולטות למעשה על הזירה הערבית. סעודיה תמכה ומימנה את ההפיכה של סיסי במצרים; ואילו קטר תומכת באחים המוסלמים באשר הם. התחרות בין שתי הממלכות הובילה למלחמות פנימיות קשות בכל אחת מהמדינות שעברו את האביב הערבי – לוב, תוניסיה, מצרים וסוריה.

כך נוצר ציר אחד, שכולל את הרשות הפלסטינית, מצרים, סעודיה, וירדן – העוין את האחים המוסלמים ואת חמאס. ומולו ניצב ציר נגדי שכולל את קטר, תורכיה, חמאס והאחים המוסלמים במצרים ובתוניס. בעוד שהאמריקאים נוקטים עמדה זהירה, ואף חשדנית, כלפי סעודיה, ישראל לא היססה ונעמדה מיד לצד ההפיכה של סיסי במצרים. זהו הסבך הפוליטי שמכתיב את קצב המלחמה ואת תוצאותיה.

הפילוג ברשות הפלסטינית הגיע לשיא חדש היום, כאשר אבו מאזן קיבל את היוזמה המצרית להפסקת אש, בעוד חמאס, המעדיף את התיווך של קטר, דחה אותה. ואילו בישראל, בחסות כיפת הברזל, נוצרים הסדקים הראשונים בממשלת הימין, והתיאוריות עליהן נבנתה מתנפצות מול המציאות. שוחרי סיפוח השטחים שואפים להכריע את חמאס בעזה, דבר שדורש כניסה יבשתית לרצועה, שהיא חלום הבלהות של הממסד הביטחוני.

גרוע מכך, הימין התומך בהמשך הכיבוש ובהתנחלות, שדחה את המו"מ עם אבו מאזן להסכם שלום שיכלול את הגדה והרצועה, יאלץ לקבל את דרישת חמאס להקים את הישות האסלאמית הנפרדת בעזה, דבר שיותיר את הגדה לגורלה הנפרד. אבל, גם עסקה כזאת אין ישראל מוכנה לבלוע, משום שהיא תעניק לעזה עצמאות יחסית כולל שדה תעופה ונמל ים. זאת ועוד, ישות אסלמית בעזה מהווה סכנה למשטר החדש במצרים אשר רודף את חמאס, ותפגע ביחסים האסטרטגים בין ישראל ומצרים; מצד שני היא תחליש את אבו מאזן, שיאלץ להסכין לחיות עם גדר ההפרדה, עם המחסומים, ועם התנכלויות המתנחלים.

ההיגיון הפוליטי אומר שהימין הגיע לסוף דרכו: אין לו דרך להכריע את חמאס, ואין לו דרך לסיים את הסכסוך. כל ישראלי מבין היום, שכל עוד הסכסוך נמשך, הסיכוי ש"צבע אדום" ימשיך לשלוח אותנו למקלטים, הוא סביר ביותר. מסתבר שהמשך הכיבוש הוא פריבילגיה יקרה מדי. היא הופכת את הישראלים לבני ערובה של מנהיגים קיצוניים, ששיקוליהם הפוליטיים מעבירים אותם על דעתם. נראה כי אותו "צוק איתן" של מעגל דמים חסר תוחלת, הוא התחלת הסוף של הממשלה ההזויה הזאת. השאלה היא, האם יימצא לה תחליף ראוי?

התשובה כלל אינה מובנת מאליה. ממשלה שתרצה להגיע לשלום אמת תצטרך להתמודד עם פינוי המתנחלים וההתנחלויות. כל הממשלות נמנעו עד כה מלהיכנס לקרב הפנימי הזה. המתנחלים, תומכיהם, והמנגנונים שמתחזקים אותם, הם מקור הבעיה.

אודות יעקב בן-אפרת