הממשלה משאירה את הערביות בבית

כ- 80% מהנשים הערביות בישראל אינן עובדות מחוץ לבית. ממשלות ישראל לדורותיהן מאשימות את הנשים הערביות על היותן נטל על החברה. ואכן נשים שאינן משתכרות מהוות נטל כפול: עול על המדינה, שצריכה לשלם להן גמלות הבטחת הכנסה, ועול על המשפחות שלהן, שנאלצות להתמודד עם עוני ופיגור כלכלי אדיר (למעלה ממחצית מהמשפחות הערביות נמצאות מתחת לקו העוני). אלא שאותן ממשלות רק שוכחות לציין, כי אין מדובר בבחירה, אלא בגזירה.

רוב הנשים הערביות מתגוררות בכפרים בלתי מפותחים. לצד המחסור במקומות עבודה ומסגרות הכשרה מקצועית, בולטים בהעדרם באזורים אלה גם מעונות יום, התורמים להנצחת מקומה של האישה הערבייה בביתה. וממילא נשאלת השאלה, מה יש לשוק העבודה הישראלי להציע למי מהן שייצאו נגד טאבו חברתי נוקשה? עבודה קבלנית בחקלאות, בהרבה פחות משכר המינימום (עשרה עד 14 שקלים לשעה), לעיתים קרובות ללא תלוש משכורת וללא זכויות סוציאליות; עבודת כפיים זמנית (מאחר ומהגרי העבודה התאילנדים תופסים את המשרות הקבועות), המתחילה בחמש או שש בבוקר, כל יום, בכל מזג אוויר. אלו עבודות שמותירה את העובדת בעוניה, וכך או כך רק מחמירה את תחושת הניצול והדיכוי שלה.

הנתונים אינם חדשים: ארגון הOECD- קיבל את ישראל לחיקו, לא לפני שהתריע על הצורך ביצירת מקומות עבודה לנשים הערביות. הבטחות אכן ניתנו, אך דבר לא נעשה. הנה כי כן, ממשלות ישראל מאמצות מדיניות שלא רק שלא עושה די ליצירת מקומות תעסוקה לאותן נשים, אלא אף מחריפה בפועל את המחסור בכאלה. הן עושות זאת דווקא בתחום המתאים ביותר לקליטת תעסוקה לא מיומנת של נשים הכמהות לעבודה – תחום החקלאות. זאת ועוד, 29 אלף מהגרי העבודה מועסקים בחקלאות באישורו של שר הפנים, ותופסים לפיכך 60% מהמשרות בתחום זה. זו תעשייה המפרנסת את חברות כוח האדם, הנהנות מלובי נרחב בכנסת, ואת החקלאים, הנהנים מעובדים זולים וכנועים, שמשכנו את רכושם עבור הזכות לעבוד בישראל, ולכן אינם יכולים לעמוד על זכויותיהם.

תחת זאת, עבודה בחקלאות לא חייבת להיות חוויה טראומטית, כפי שמוכיח הניסיון של ארגון העובדים "מען", שיזם את פרויקט "נשים וחקלאות". במסגרת הפרויקט, מסייע "מען" לנשים להיקלט בעבודה ישירה אצל חקלאים, בשכר מינימום אמנם, אך עם תלוש משכורת מוסדר, זכויות סוציאליות והגנה מקצועית. ואולם בשל התחרות הבלתי אפשרית עם שכרם הנמוך של מהגרי העבודה, מצליח "מען" לתת מענה רק לאחוז קטן מתוך מחפשות העבודה הפונות אליו. הפסקת ייבוא מהגרי העבודה לחקלאות והעסקת נשים ערביות תחתם, לא היתה עולה לממשלה אגורה אחת, והיתה יכולה לשנות את התמונה באופן דרסטי. אין מנוס, אם כן, משינוי מדיניות: לו היתה הממשלה מפסיקה את מדיניות ההיתרים למהגרי עבודה, ומגייסת את משאביה לעשות את מה ש"מען" עושה בכוחות המוגבלים העומדים לרשותו, שיעור הנשים הערביות העובדות היה עולה בצורה תלולה.

נשים ערביות לא השתתפו במחאה החברתית של קיץ 2011, וגם תנועת המחאה התעלמה ממצבן. האדישות ההדדית הזו לא היטיבה עם החברה הערבית, וגם לא עם תנועת המחאה. ביום זכויות האדם הבינלאומי הזה, אם כן, אני מזמינה אתכם לחשוב על אותן נשים ערביות הנאבקות על הזכות לשוויון ועל הזכות לפרנסה בכבוד, ועל ממשלת ישראל המעדיפה לשלם קצבאות ולהנציח את העוני, ובלבד שלא ימומשו זכויות אלה. אנו זקוקים למדיניות אחרת, שתסגור פערים, שתשנה את סדר העדיפויות החברתי, ותייצר צדק אחד לכולם.

אודות אסמא אגבארייה-זחאלקה