המרד של המיעוט הלבן

בדיוק לפני ארבעה חודשים, ניבא במאי הסרטים הדוקומנטריים מייקל מור, את ניצחונו של דונלד טראמפ. הוא מנה חמש סיבות שמסבירות מדוע טראמפ ינצח, וכולן כאחת התממשו.

הסיבה הראשונה שמנה מור, מה שהוא כינה הברקזיט של "חגורת החלודה". מור טען, שאותן מדינות, שנחשבו למבצר דמוקרטי, לחומת אש שתמנע מטראמפ להגיע ל-270 האלקטורים הנחוצים לניצחון, הפכו למעשה למבצר של טראמפ.

הסיבה השנייה, היא מצבו של האדם האמריקאי הלבן, שמוצא את עצמו עם הגב אל הקיר. קודם הוא נאלץ לסבול את כהונתו של נשיא שחור, וכעת רוצים לכפות עליו אישה בתור נשיאה. הסיבה השלישית, היא הילרי קלינטון עצמה, שהסקרים מראים כי 70% אחוז מהבוחרים סולדים ממנה וחושבים שהיא שקרנית. הסיבה הרביעית, היא "קולות ברני סנדרס הדיכאוניים". אוהדי סנדרס הצביעו עבור הילרי קלינטון כמי שכפאו שד, בלי התלהבות ובלי יכולת שכנוע.

הסיבה החמישית והאחרונה, היא "אפקט ג'סי וונטורה". וונטורה היה מתאגרף מקצועי ומנחה תכניות טלוויזיה, שנבחר בשנת 1998 כמושל מינסוטה, לאחר שהתמודד כמועמד עצמאי וחבר במפלגה הרפורמיסטית האמריקאית. ביום הבוחר, טען מור, ייתן האמריקאי המתוסכל דרור לכעסיו ולמאווייו האנרכיסטים, ויצביע לטראמפ, לא בגלל שהוא מסכים אתו, אלא כדי לנקום בממסד, כמו במקרה של וונטורה.

המאמר הזה שכנע אותי בזמנו, והאמנתי שטראמפ אכן יהיה הנשיא הבא של ארה"ב. אולם מאז היינו עדים לקלטות וידאו מזעזעות, נשים רבות התלוננו שטראמפ הטריד אותן מינית, צפינו בהתפרצויות של טראמפ בשלושת העימותים הטלוויזיוניים; והעיתונות האמריקאית, שבזמן הפריימריז נתנה לטראמפ חשיפה אוהדת, שינתה את טעמה וניהלה נגדו קמפיין שלילי. כל אלו הטעו אותי, כמו רבים אחרים, להאמין שהנבואות של מייקל מור מוגזמות. מה גם, שמור עצמו יצא עם סרט תיעודי חדש, שניתן היה לפרשו כתשדיר בחירות לקלינטון. לכן, העברתי את מאמרו מאיר העיניים של מור לנבכי הדיסק הקשיח, ואפשרתי לו לשקוע במגירה-תחתית במוחי.

כל חמשת הסיבות שמנה מייקל מור הוכחו כנכונות, אבל הסיבה הראשונה היא זו שהכריעה את הבחירות: הפיכתן של מדינות, שהיו מעוז המפלגה הדמוקרטית, למדינות רפובליקאיות, בגלל המרד של "המעוט הלבן". טראמפ, המיליארדר מניו יורק התחכם, חבש כובע מצחיה, והתחפש לפועל מובטל של ג'נרל מוטורס הסובל היום מאבטלה.

מייקל מור הפך לבר סמכא בענייני הפוליטיקה האמריקאית, לא משום שהוא אסטרטג מדיני, אלא משום שהוא התחיל את דרכו כבמאי סרטים דוקומנטריים בעיר מגוריו פלינט במדינת מישיגן, מולדת ענק המכוניות GM (ג'נרל מוטורס) וסמל ההתמוטטות של התעשייה הכבדה בארה"ב. "רוג'ר ואני", סרטו של מור משנת 1989, מספר על היחסים בינו לבין רוג'ר סמית, מנכ"ל חברת ג'נרל מוטורס. פלינט איננה סתם עוד עיר. שם פרצה השביתה הגדולה בשנת 1937 למען פועלי המכוניות, וסביבה נוצר האיגוד המקצועי הגדול של פועלי המכוניות, UAW. הסרט מתמקד בהחלטה של רוג'ר סמית להעביר את מפעל ג'נרל מוטורס ממישיגן למקסיקו, ואת ההשלכות הנוראות של ההחלטה על התושבים. 80,000 פועלים איבדו את מקומות עבודתם בעטיה, ובשנת 2015 נותרו לעבוד במפעל בפלינט רק 5,000 פועלים.

בתור תושב פלינט, מייקל מור חווה את תחושת ההשפלה והזעם של אותם מיליוני פועלים, ברובם לבנים, שמשכורותיהם היו למושא קנאה בקרב השכירים האמריקאים. הם אלה אשר יצרו את המכוניות שכבשו את שווקי העולם, ובתמורה קיבלו תנאי עבודה, פנסיה והטבות סוציאליות מפליגות, ולמעשה הפסיקו לראות את עצמם כפועלים, והחלו לראות את עצמם כחלק ממעמד הביניים האמריקאי. אורח חייהם ומעמדם המיוחס יצרו אצלם נאמנות מוחלטת לממסד הפוליטי בוושינגטון; והוא מצדו, נאלץ להבטיח את רווחתם בשל כוחו הכלכלי והפוליטי של האיגוד המקצועי.

תור הזהב של העבודה המאורגנת הסתיים כזכור עם עלייתם לשלטון של רונלד רייגן בארה"ב ומרגרט טאצ'ר בבריטניה, שהכריזו מלחמת חורמה על האיגודים המקצועיים באשר הם. השורשים של הברקזיט הבריטי ותופעת דונלד טראמפ בארה"ב נעוצים במהפכה של רייגן וטאצ'ר, שחיסלה את מדינת הרווחה שנוסדה על ידי הנשיא רוזוולט לאחר מלחמת העולם השנייה.

הייתה זאת הגלובליזציה, אשר דחפה ליציאה המונית של מפעלים אמריקאים אל מדינות שהציעו עבודה זולה, דוגמת מקסיקו, ולאחר מכן סין שהפכה לבית החרושת של הכלכלה הגלובלית. את מקומם של המשרות הטובות בתעשייה תפסו משרות נחותות בשירותים, השכר הממוצע הלך ונשחק, ומצבו של כל דור חדש קשה יותר מקודמו.

הסיסמה של טראמפ "להחזיר לאמריקה את גדולתה" קולעת לרגשותיהם של מיליוני פועלים לבנים, שאיבדו את פרנסתם ואת עתידם. הנאומים נגד הגלובליזציה והשפעותיה ההרסניות היו חלק מהרפרטואר של טראמפ, אבל לא רק שלו. גם ברני סנדרס, השמאלן שהתחרה מול קלינטון בבחירות המוקדמות, תקף את הגלובליזציה כאם כל חטאת, שהרסה את המרקם החברתי בארה"ב, ויצרה פערים כלכליים בלתי נסבלים. אלא שהחזרת מפעלי מכוניות, פלדה ומכרות פחם לארה"ב היא משימה בלתי אפשרית. העולם כולו נכנס לעידן פוסט-תעשייתי, שבו התעשיות המסורתיות, שהפכו את אמריקה לכלכלה הגדולה בעולם, אבדו את מקומם לטובת התעשייה החדשה. המהפכה הטכנולוגית דורשת כישורים חדשים, שפועלי מכוניות לא רכשו כי לא היו זקוקים להם כדי לעבוד על הסרט הנע. הכלכלה המודרנית מתפתחת לכיוון הרובוטיקה, המכונית האוטונומית, מדפסות תלת מימד, ובדרך היא מחסלת מקומות עבודה. עם כל מקום עבודה שנחסך, עולה הרווחיות של החברה, ועם כל מובטל חדש, הפער בין מיעוט עשיר ורוב עני הולך ומתרחב.

מעמד הפועלים האמריקאי איבד את מקומו המרכזי, והמהפכה הטכנולוגית השאירה אותו הרחק מאחור. בעלי ההון האמריקאים התפטרו ממיליוני ידיים עובדות יקרות, והבנקים האמריקאים ניצלו את רצונם של הפועלים המרוששים לשמור על רמת חייהם, ומכרו להם כרטיסי אשראי כאוות נפשם. אלו אפשרו להמשיך את אורח החיים הצרכני גם כשההכנסות ירדו, וייצרו אשליה של נורמליות, שהחזיקה מעמד כל עוד לא נדרשו להחזיר את החוב.

בחירתו של אובמה ב-2008 יצרה רף ציפיות גבוה. זו היתה גם השנה שבה הגיע הקפיטליזם החזירי למשבר העמוק ביותר מאז שנת 1929. עם תמיכה עממית אדירה, יכול היה אובמה להכות בבנקים ובחברות הגדולות, ולהיטיב עם מיליוני העובדים והמיעוטים שהתגייסו לטובתו, אך הוא העדיף לשפוך טריליונים של דולרים לטובת הבנקים והתאגידים במשך כל שמונה שנות שלטונו. ככל שהתאגידים התעשרו הם קנו את המערכת הפוליטית כולה. לא פלא שזעקתו של טראמפ "השיטה מכורה" יצרה הד אלקטוראלי אדיר. השיטה הכלכלית הנוכחית אינה יוצרת מקומות עבודה המכבדים את האזרח. בארה"ב של היום יש שיכבה דקה מאוד של מגה-עשירים ושיכבה רחבה מאוד של עניים, שאינם מוצאים את מקומם בחברה.

קלינטון ייצגה את השיטה הישנה, שהשאירה כל כך הרבה אזרחים אמריקאים מאחור. וושינגטון הפסיקה לשרת את האזרח ונותרה אדישה לצרכיו. אתמול הגיע יום הנקמה, והממסד הוושינגטוני נשלח הביתה. במקומו בחרה אמריקה למשרה הרגישה ביותר בעולם, במיליונר ופלייבוי, גזען ומטריד נשים סדרתי. טראמפ אינו מייצג את פרצופה של אמריקה בלבד, אלא את פרצופו של עולם שאיבד את הבושה, החמלה, הסולידריות והכבוד, והוא מתקרב לאנרכיה מוחלטת. טראמפ מסמל סופה של תקופה, ויותר מכל את השיטה הפוליטית שהסתאבה, המטפחת את המהפכה הטכנולוגית החדשה לטובת ההון, ומזניחה את האזרח. על כך נענשה וושינגטון, ואתה העולם כולו.

 

 

אודות יעקב בן-אפרת