הניו דיל של ביבי נתניהו

בראיון לתוכנית הרדיו של קלמן וליברמן לפני מספר ימים, ניסתה שרת התחבורה מירי רגב להשחיל רעיון חדש כשאמרה "צריך ניו-דיל ישראלי", אבל המראיינים היו עסוקים יותר מדי בפוליטיקה ולא שאלו למה היא מתכוונת. לא ברור אם הרעיון הוא פרי מוחה של השרה או שהיא קיבלה השראה מהבוס שלה ביבי נתניהו, מה שברור הוא שהמסר שלה היה רפה וסתום. במקביל, תוכנית ה"כסף מההליקופטר" שנתניהו הכריז עליה, זכתה לקיתונות של ביקורת, וכונתה "כסף פוליטי" לאחר שהתברר כי הממונה על תקציבים באוצר, שאול מרידור, מתנגד לה. הטענה הייתה שככל שגרף הנדבקים בקורונה עולה, והמחאה החברתית מתעצמת, ביבי פועל כנגד כל הגיון כלכלי ומאינטרס פוליטי טהור על מנת להציל את הפופולריות הנשחקת שלו.

אלא שההחלטה של ביבי "לחלק כסף לכולם" אינה שליפה מהמותן אלא שינוי של 180 מעלות מהמדיניות שהנהיג מאז היה שר האוצר ב- 2003. אז החליט נתניהו לקצץ את הקצבאות, להוריד את מס החברות, ולנהל מדיניות פיסקלית מצמצמת כך שהגירעון התקציבי לא יעבור 3%. הוא אימץ בחום את הגישה הניאו-ליברלית, והכלכלה הישראלית הפכה לחביבת המשקיעים הזרים. נתניהו יצר כלכלה קפיטליסטית מודרנית, העביר את המושכות לסקטור העסקי, והפך את שכר המינימום לשכר מקסימום עבור 50% מהעובדים. במקביל הוא ייבש את תקציבי החינוך, הבריאות והרווחה, ויצר פערים חברתיים מהעמוקים במדינות ה- OECD. אבל אז הגיעה קורונה 2020, וקטעה באבחה אחת את גן העדן הקפיטליסטי הישראלי.

נדרשו לנתניהו כמה חודשים להבין את גודל המשבר הבריאותי והכלכלי. בראשיתו הוא האמין שסגר מוחלט וקצר מועד יהווה תרופת פלא שיכולה בדיעבד לחסוך לממשלה מיליארדים רבים. תכנית המענקים וההלוואות לעצמאים מראשית אפריל הייתה אמורה לגשר אל עבר התאוששות מהירה. 'ניצחנו את הקורונה' הכריז נתניהו. מחלקות הקורונה בבתי החולים נסגרו, המשק נפתח, הישראלים חזרו לשגרת החגיגות, וביבי התפנה לפוליטיקה שלו: משיכת חבל עם גנץ, התקפה על מערכת המשפט, הקלות מס למשפחתו והרבה יחסי ציבור. אלא שבלי משים הקורונה זקפה את ראשה בשנית, מאות אלפי עובדים לא חזרו לעבודה ולא השתקמו ונתניהו נאלץ להכיר בטעותו. בינתיים הציבור איבד את סבלנותו ואת האמון בממשלה, ומכאן ועד לפרוץ ההפגנות ההמוניות הדרך הייתה קצרה.

עכשיו כשנתניהו משנה כיוון, נראה שהפרטנרים שלו בכחול לבן, האופוזיציה בכנסת, ונערי האוצר נותרו מקובעים באותן תפיסות בהן דגל נתניהו עד כה, ושזכו לקונצנזוס פוליטי מקיר לקיר. נתניהו התחיל להבין שאת המגפה לא מנצחים בזבנג וגמרנו, צריך אורך רוח, ובעיקר תכנית כלכלית המבוססת על התרת הרסן הפיסקלי והוא לא נותר בודד. הוא קיבל את האישור של סטנלי פישר, ושל הפרופסורית לכלכלה נעמי פלדמן שכיהנה בצוות היועצים של הנשיא טראמפ, וידעה להרגיע את נערי האוצר באמרה "אנחנו לא וונצואלה". אכן אל דאגה, ישראל אינה חדלת פירעון, היא לא מסתמכת על נפט אלא על ידע וטכנולוגיה מתקדמת, והיא שייכת למועדון האקסקלוסיבי שמקבל הלוואות לטווח ארוך בריבית אפס. מה שנאסר לפני הקורונה הותר עד הגזמה, כפי שהסבירה הפרופסורית: "צריך לזרוק למשק כעת את כל מה שיש לנו" (דה מרקר 22.7.20).

למרות זאת, זעקת המפגינים נשמעת היטב ברחבי הארץ. צעירים התחברו לאוגדונרים, וביחד הם מרעידים את אמות הסיפים של הבית בבלפור. למרות שביבי עובר זובור ציבורי חסר תקדים, הן במפלגתו והן מחוצה לה, המסר "רק לא ביבי" אינו עונה לצפיות הציבור לשינוי. נציגי בעלי העסקים נפגשים אתו בימי שישי כדי לסחוט ממנו כסף, ומפגינים נגדו בשבתות, כי כל מה שהם רוצים זה כסף. אותם העצמאים הזועקים היום ברחובות מעסיקים אלפי עובדים שקופים, מוחלשים, בלתי מאוגדים, שמרוויחים שכר מינימום, אין להם פנסיה, קולם אינו נשמע, והם מסתפקים בדמי אבטלה זעומים. לצעירים המפגינים בבלפור אין למי לפנות, הם לא קשורים למרכז הליכוד, אין להם עסקים, אין להם דמי אבטלה והם פשוט נזרקו לרחוב. ביבי הוא הכתובת לתסכולם, אבל אין להם תביעות ברורות כי הם מעולם לא התעניינו בפוליטיקה. היא נראתה להם לא רלוונטית לחייהם עד שהקורונה פגעה בהם.

הדרישה מביבי להתפטר הייתה נכונה לתקופה שקדמה לקורונה. היום היא כבר אינה תואמת את הצרכים של המציאות המשתנה ואת עומק המשבר. כדי לפתור אותו יידרש הרבה יותר מאשר רק לסלק את ביבי. בנוסף, הדרך היחידה לסלק אותו היא בבחירות רביעיות, אלא שהציבור אינו מוכן לשמוע על סבב בחירות נוסף, וזה כולל את חברי הממשלה ואת חברי האופוזיציה גם יחד. למעשה אין כרגע היתכנות פוליטית לדרישה מביבי להסתלק, וכל מה שנותר הוא לקוות שהקורונה תעשה לו מה שהיא עושה לטראמפ, כלומר פשוט תמאיס אותו על ציבור בוחריו. העניין הוא שביבי איננו טראמפ. הוא לא מכחיש את המגפה, הוא מקפיד לחבוש מסכה, רוחץ ידיים ושומר מרחק.  ולא רק זה, הוא גם מספיק גמיש כדי להבין שהרוח שינתה כיוון ושעליו לסובב את הספינה מניאו-ליברליזם, לניו דיל ישראלי, ובכך הוא מושך את השטיח מתחת לרגלי השמאל. ביבי גרסה 2020 הפך לסוג של סוציאליסט, כשהוא ממשיך לכנות את המפגינים נגדו שמאל אנרכיסטי ורדיקלי. הוא לעומת זאת – שמאל כלכלי וימין מדיני.  

כדי להתמודד עם ביבי צריך להציג אלטרנטיבה כלכלית ומדינית, ולא להסתפק בקריאות קצובות של "שוחד, מרמה והפרת אמונים" ולהרעיש עם זמבורות. ימיו של ביבי ספורים לא בגלל ההפגנות מול בלפור, אלא משום שהקורונה no perdona – היא לא סולחת – והפרקליטות נושפת בעורפו.

 על מנת להתמודד עם המשבר הכלכלי חייבים להבין שהאנושות לא תחזור לתקופה שקדמה לקורונה, ומקומות העבודה האבודים כבר לא יחזרו לתפקד באותה המתכונת, אם בכלל. התחזית על נפילתו הצפויה של טראמפ בארה"ב מסמנת את פתיחתו של עידן חדש, שבו הכלכלה תעבוד למען החברה ולא למען התאגידים. מה שנתניהו עושה היום דומה מאוד למה שאובמה עשה במשבר של 2008, כששפך כסף ללא אבחנה על הבנקים כדי להציל אותם על חשבון האזרחים. גם ביבי רוצה להציל את המשק הישראלי כדי להחזירו בעוד מועד לידי הטייקונים, ובמקום לבקש מהחברות הגדולות לרתום את עצמם ו"להיכנס מתחת לאלונקה", הוא לוקח הלוואות של מיליארדים בשמנו, ופוטר את החברות מתשלום מיסים או מהחזרת אחוז קטן מהרווחים שעשו במשך השנים.

לכן הניו-דיל של נתניהו רחוק מרחק שמים מארץ מהניו-דיל של רוזוולט. אין בכוונתו לחזק ולאגד את מעמד העובדים; להציג תוכנית של עבודות תשתית ציבורית רחבה כדי ליצור תעסוקה ולשפר את הפריון; אין לו כוונה לחזק משמעותית את מערכת הבריאות; להעלות את רמת מערכת החינוך ולשקם את מערכת הרווחה. בניו-דיל שלו אין זכר לצדק חלוקתי. יתר על כן, לאחר שלא הצליח לספח, נתניהו נשאר ללא מדיניות לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים – לא בשתי מדינות ולא במדינה אחת. הכלכלה והחברה הישראלית מרחפות בלימבו, והיחסים עם הפלסטינים תלויים על בלימה.

מה שדחוף כרגע הוא פתיחתו של דיון ציבורי רחב סביב החלופות הכלכלית והמדיניות למדיניותו של נתניהו. השאלות העומדות לפתחנו הם איך ליצור מקומות עבודה יציבים ואמיתיים, איך לעבור מאנרגיה מזהמת לאנרגיה מתחדשת, ומה הוא עתיד היחסים שלנו עם הפלסטינים בתור פרטנרים לחברה דמוקרטית שוויונית, ולא נתינים של אוטונומיה מושחתת וכושלת. נכון שבמחאה הנוכחית יש הרבה נוער עם הרבה אנרגיות, היא מגדירה את עצמה כפוליטית והיא אכן כזאת, אלא שהפוליטיקה שלה חסרת מעוף כלכלי או מדיני, ועולמה צר ונותר בתחום בין "כן לביבי" ל"לא לביבי". חבל מאוד שכל האנרגיה הזאת לא מתועלת לדרישה הקוראת לסדר עדיפויות כלכלי ומדיני חדש.

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת