הנסיגה מהנרטיב הפוליטי אל ההיסטורי

כמצופה, החרמתו של יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה את הלווית שמעון פרס לוותה ברעש, צלצולים וכותרות לרוב. הדעות חלוקות גם ברחוב הערבי וגם ברחוב היהודי, אך נראה כי הוויכוח מחמיץ את העיקר, והוא: מה המשמעות הפוליטית של ההחרמה? ומה ניסה עודה להשיג? בין מבקריו של פרס היו לא רק ערבים אלא גם יהודים, מתומכי ליכוד ועד חלקים ממחנה השמאל. אך אין ספק שעמדתו של עודה חיזקה את הקו המפריד בין כלל היהודים לבין כלל הערבים – אותו הקו שפוליטיקאים הן מהקואליציה והן מהאופוזיציה דואגים לתחזק. נתניהו ומירי רגב מצטיינים בכך, אבל גם יאיר לפיד ויצחק הרצוג מוסיפים שמן למדורה.

כדי לנמק את ההחרמה שלף עודה את הנרטיב ההיסטורי, שהפך לקלף של כל מי שנמלטים מהעשייה הפוליטית. בכך אימץ עודה את עמדתה של בל"ד, שוויתרה על הפוליטיקה כאמצעי להשיג שינוי מדיני וחברתי. אין זה אומר שהוא אימץ את הלאומנות של בל"ד, אך משתמע מדבריו כאילו אימץ את עמדתה שלמעשה לח"כים הערבים אין מה לעשות בכנסת. על פי בל"ד, מכיוון שהכנסת היא גזענית הדבר היחיד שנותר הוא להשתמש בה כבמה למחאה. זו מחליפה את מקומה של הפוליטיקה, ועל חברי הכנסת הערבים להסתפק בהעמדת מראה בפני הציבור הישראלי כדי להראות לו את כיעורו. על פי הטענה הזו, עד שהישראלים לא יכירו בכיעורם ויתנצלו על העוולות שעשו לפלסטינים, לא תיתכן שותפות אמת. מכאן נובע שאין לצפות מהערבים להשתתף באבל של אחד ממייסדי המדינה, שככזה היה אחד מהאחראים על הנכבה.

השימוש של איימן עודה בנכבה כסיבה להחרמת לווית פרס עומד בסתירה מוחלטת לנרטיב הפוליטי של מפלגתו. עודה דורש מהחברה הישראלית לעשות חשבון נפש היסטורי, אבל אינו מעוניין להתחשבן עם ההיסטוריה של מפלגתו הוא. למשל, האם התמיכה של מק"י בהקמת מדינת ישראל, והשתתפותה הפעילה במלחמת 1948 למען הקמת המדינה הייתה משגה היסטורי? האם התמיכה של מק"י בממשלת רבין ובהסכמי אוסלו היו אף הם משגה היסטורי? האם התמיכה הגורפת של מק"י בשמעון פרס נגד נתניהו בבחירות 1996, חודש לאחר הטבח שישראל עשתה בכפר קנא הלבנוני הייתה אף היא טעות? ומה בדבר הקולות הערבים שבחרו בפרס לנשיא המדינה, והכריעו את הכף?

השותפות של מק"י עם מפלגת העבודה הייתה ונשארה שותפות היסטורית. הדרכים של פרס ושל המפלגה הקומוניסטית שזורות זו בזו, והשותפות של מק"י עם העבודה בהסתדרות ובעיריות ממשיכה עד עצם היום הזה! זה מה שהופך את הצעד של עודה לבלתי אמין ואפילו אופורטוניסטי.

ההחרמה של איימן עודה הופכת מוזרה עוד יותר לאור השתתפותו של ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, בהלוויה. נזכיר רק שמק"י היא המפלגה היחידה ברשימה המשותפת שנשארה נאמנה לאבו מאזן. התנועה האסלאמית נוטה לחמאס, ובל"ד לא מחמיצה הזדמנות לתקוף את אבו מאזן ואת הסכמי אוסלו. השתתפותו של אבו מאזן בלוויה לא בטאה הכרה בצדקת דרכה של הציונות או ויתור על הנרטיב הפלסטיני. זו היתה החלטה פוליטית, גם אם שנויה במחלוקת, שנועדה לחזק את העמדה הפלסטינית מול עמדתו הסרבנית של נתניהו. נוכחותם של ביל קלינטון וברק אובמה, המטיפים לפתרון שתי המדינות, היתה התפאורה שאיפשרה לאבו מאזן להחליט להשתתף למרות הביקורת הקשה שהוא ספג מבית.

השאלה היא, מה היתה מטרתו של איימן עודה? האם משמעות החרמת הטקס היתה שהוא מבקר את דרכו של אבו מאזן ומפסיק לתמוך בו? האם הוא נפרד מדרכה של חד"ש, שהותוותה במשך עשרות שנים ובידלה אותה מיתר המפלגות? או שמא זוהי החלטה רגעית שנועדה להשיג כותרת אבל אין לה משמעות פוליטית מרחיקת לכת? אפשר להתווכח עם דרכה של מק"י, על תמיכתה בהקמת המדינה, באוסלו, בפרס ובאבו מאזן, אבל לא ניתן להתכחש לעקביות של עמדתה, אשר נבעה משיקולים פוליטיים ברורים. היא נבעה מנאמנות עיוורת לתכתיבי מוסקבה, שהמשיכה מכוח האינרציה גם לאחר העלמותה של ברה"מ. גם הברית עם אש"ף נרקמה כבר בשנות השמונים והכתיבה את דרכה של מק"י בנושא הפלסטיני.

והשאלה העיקרית היא – מה תהיה דרכה הפוליטית של מק"י מהיום והלאה? אין ספק שהנסיגה מהנרטיב הפוליטי אל ההיסטורי מסמלת בעיקר את אובדן הדרך. בעוד שאבו מאזן מנסה לחזק את המחנה המתון מול מחנה הימין, איימן עודה אינו מתווה דרך אלטרנטיבית אלא מרים ידיים. לא השלום והשוויון הם דגליו, אלא הנכבה, שהיא משהו הרבה יותר עמוק ואמורפי, העוול ההיסטורי והדרישה מהחברה הישראלית להתנצל. מהיום, על פי איימן עודה, השלום והשוויון לא יושגו עד שהחברה הישראלית לא תכיר בעוול ההיסטורי. זוהי כנראה המסקנה שלו לאור הניסיון ההיסטורי המר של תמיכה רצופה "ברע במיעוטו", כלומר בפרס, שלא הניבה כל תוצאה ממשית, ורק חיזקה את האלמנטים הלאומניים בתוך מפלגתו ומחוצה לה. כן, בל"ד מזנבת בחד"ש ולא חדלה להזכיר לה את העוול ההיסטורי – אך לא זה של הציונים – אלא של הקומוניסטים שחתמו בהתלהבות על מגילת העצמאות!

הבעיה היא שהנכבה, שהיא עוול היסטורי, איננה הבעיה הפוליטית המיידית שצריך להתמודד אתה היום. הכיבוש של 1967 הוא העוול העכשווי שאתו צריך להתמודד באופן מיידי. זוהי הפוליטיקה העכשווית והיומיומית המבוצעת מזה זמן רב ע"י ממשלות מכהנות בישראל, המסרבות להכיר בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. כנציג של האוכלוסייה הערבית בישראל, על עודה לשאול את עצמו כל יום מחדש מה עליו לעשות כדי לשים סוף לכיבוש. האם התמיכה שלו באבו מאזן ובהסכמי אוסלו מקדמת אותו לקראת הפתרון? האם העמדת הדרישה האולטימטיסטית להכיר בעוול ההיסטורי שנעשה לעם הפלסטיני היא תנאי לכל שיתוף פעולה? האם ניתן למצוא שותפים למאבק נגד הכיבוש גם כאשר נשארת אי הסכמה על נושא הנכבה? האם עודה שואל את עצמו איך ניתן להביס את הימין הישראלי ולגרום לשינוי פוליטי וחברתי שיקרב את סיום הכיבוש וההתנחלות, או שהוא ויתר על הבסת הימין הקיצוני?

תפקידם של חברי הכנסת הערבים אינו לשרת את הציבור הערבי לבדו. חובתם לשרת את החברה הישראלית כולה, על אזרחיה הערבים והיהודים. מי שנשען על מצע מגזרי ומנגיד את האינטרס של האזרח הערבי לאינטרס של האזרח היהודי, משרת רק את הימין ומחזק את המגמות הגזעניות בישראל. הרכבת הרשימה המשותפת לא הבהירה את הדרך אלא טשטשה אותה. מרכיביה איבדו את זהותם הפוליטית הייחודית, ומסתתרים מאחורי "קונצנזוס לאומי פלסטיני" בלתי פוליטי בעליל. קל להסכים על הנכבה ולהפוך לקורבן נצחי. הרבה יותר קשה להתוות דרך פוליטית, המתמודדת עם הבחירה בין פת"ח לחמאס, בין בשאר אסד לאופוזיציה הדמוקרטית, בין שחרור האישה לבין שעבודה, בין דתיות לחילוניות, בין מדינת הלכה למדינה אזרחית.

לרשימה המשותפת אין מה להציע לציבור בישראל, לא היהודי ולא הערבי. היא מתחפרת בנרטיב ההיסטורי שלה, שאינו מוביל לשום מקום אבל נותן הרגשה נפלאה של צדקנות היסטורית. על כן ההחרמה של הלוויה, ובעיקר הנימוקים להחרמה, לא קידמו אותנו כלל אל עבר השלום המיוחל, ולא תרמו דבר לעם הפלסטיני. הם נתנו נשק נוסף לידי מי שטוענים שאין עם מי לדבר כדי להצדיק את סרובם לסיים את כיבוש.