העתיד של מצרים, המהפכה, ועתידנו שלנו

מאמרה של אסמא אגבריה זחאלקה פורסם במקור בשבועון הנצרתי "כל אלערב" (יום ו'  30.11.12)

הפגנות המיליונים שבו לכיכר אל תחריר בקאהיר במחאה על הצו החוקתי האחרון של הנשיא מחמד מורסי, והן מעידות שהדופק של המהפכה עדיין פועם בחזקה. אינטלקטואלים ופרשנים ערבים ושאינם ערבים, שהזדרזו להסיק מסקנות, וטענו שהאביב הערבי הוא בעצם חורף ערבי, משום שהאחים המוסלמים ניצחו ותפשו את השלטון, לקו בקוצר ראות ובחוסר הבנה בסיסי לגבי עומק המהפכה הערבית.

הצו החוקתי בו מדובר כולל הרחבת סמכויות הנשיא, פיטורים של התובע הכללי ומנוי אחר במקומו; נותן חסינות למועצה המכוננת שאמורה לנסח את החוקה, ומונע כל אפשרות לפזר אותה בצו בית משפט. טענת הנשיא, שמדובר בצו זמני לתקופה של חודשיים בערך, עד שיסתיים ניסוח החוקה ובחירת הפרלמנט, והניסיון שלו להציג את פיטורי התובע הכללי כתגובה על התחמקותו של התובע מהענשת האחראים להרג המפגינים במהפכת 25 בינואר – אינם משכנעים את הכוחות המהפכניים. הם מאשימים את מורסי בכך שהוא מנכס לעצמו סמכויות שלא ניתנו לאף אחד אחר לפניו, אפילו לא למובארכ.

כל הכוחות המהפכניים במצרים התאחדו במטרה למנוע את יישום הצו החוקתי, אותו הם רואים כניסיון של הנשיא מורסי להכות במתנגדיו הפוליטיים. זאת במיוחד לאחר פרישת הליברלים מהמועצה לניסוח החוקה שבה הם היוו כרבע ממספר החברים. הפרישה של הגורמים האזרחיים והשמאליים באה על רקע חילוקי דעות קשים סביב אופיה העתידי של המדינה,  האם היא תהיה מדינה חילונית או דתית, האם "השריעה" (ההלכה המוסלמית) או רק "עקרונות השריעה" הם שיהוו מקור הסמכות העיקרי לחוקה? הצו החדש מבטא את רצונו של מורסי למנוע בכל דרך את האפשרות שבית המשפט יפזר את המועצה המכוננת. המטרה היא לאפשר העברת חוקה שתואמת את האג'נדה של הרוב הגדול של האחים המוסלמים והכוחות הסלפיים בתוך המועצה.

חוסר האיזון במועצה לניסוח החוקה מצביע על כך שהאחים המוסלמים מנצלים את כוחם כדי לכפות את עמדתם ולרתום את המועצה לטובת האינטרס העדתי המפלגתי הצר שלהם, תוך התעלמות וזלזול בכוחות הפוליטיים והחברתיים השונים מהם מורכבת החברה המצרית.

היום, נוכח הצעד ההרפתקני של מורסי, מאיימים האחים המוסלמים לגרור את המדינה כולה למלחמת אזרחים עקובה מדם, וכל זאת למען אג'נדה מפלגתית צרה, המנוגדת למה שמצרים זקוקה לו ברגע זה – אימוץ חוקה לטווח ארוך, שתבטא את הספקטרום הפוליטי והחברתי הרחב. הכוחות המהפכניים מאשימים את מורסי בהדרדרות, ומטילים עליו את מלוא האחריות למקרה שהמדינה תיגרר למצב כל כך מסוכן והרה גורל.

מה דחף את מורסי לנקוט במהלך הזה עכשיו, ושימו לב שזה אינו הניסיון הראשון שהוא עושה לפטר את התובע הכללי? הסוד הוא התזמון. לפני זמן קצר היה מורסי השושבין של הסכם הפסקת האש בעזה, שבאמצעותו הצליחה מצרים להחזיר לעצמה את תפקידה המרכזי באזור. בתמורה קיבל מורסי את ברכותיהם הלבביות של הנשיא האמריקאי, אובמה, ראש ממשלת ישראל, נתניהו, והנהגת חמאס. נראה שמורסי התלהב יותר מדי מ"הנצחון" הזה שהושג בדמו של העם העזתי, עד כדי כך שהוא העניק פרוש לא נכון ל"עם המצרי" כשהוא מדמיין לעצמו שהוא יכול להפוך לפרעה חדש. הוא לא שם לב לכך שהעם המצרי לא ממש מתלהב מהגבורות שלו, והוא דורש צדק חברתי ופתרונות מידיים לאסונות החברתיים והכלכליים שממשיכים להעיק עליו באופן בלתי נסבל. התשובה לא אחרה לבוא. שוב נראו אותם פנים ממלאות את הכיכרות; שוב חזרו אותן אנרגיות מהפכניות, שמזכירות למורסי כיצד הוא הגיע לשלטון, ומה הוא מקור הסמכות האמיתי לשלטונו.

האמת היא שהשביתות והמחאות במצרים נמשכו ללא הפסקה, וכללו את כל שכבות הציבור – רופאים, מורים, פועלים, נהגים, עובדי השירות הציבורי ועוד, והם שהקשו על מורסי את החיים. תנועת המחאה הבלתי פוסקת הזאת, מעידה על כך שמצרים ממשיכה לתסוס, כאשר דמוקרטיה אמיתית נבנית בכיכרות, והאנשים עוברים תהליך מואץ של פוליטיזציה. במצרים היום מדברים פוליטיקה בכל מקום, גם בבית, דבר שהיה אסור בתכלית האיסור לפני המהפכה, מפחד "אוזניים לכותל", כמו שאומר הפתגם.

ולמה אני אומרת את כל זה? משום שאם ההמונים במצרים, עם כל הבעיות שלהם, שעולות בהרבה על הבעיות שלנו, יצאו להגן על המהפכה שלהם, למה לא נצא גם אנחנו ונדרוש את הזכויות שמגיעות לנו? אנחנו כחברה שחיה תחת דיכוי, עושק, אלימות ועוני, וסובלת מאפליה גזענית ורדיפות, גם לנו יש כוחות חברתיים אדירים, צעירים, נשים, פועלים, שעדיין חבויים ובלתי מורגשים.

הבעיה העיקרית שלנו, היא שכל אחד מאיתנו הוא פרט בודד, השקוע בעצמו, בפיתוחו האישי, בבניית קריירה נבדלת. המשפחה עצמה עושה כל שביכולתה כדי להרחיק את הבנים והבנות מהפוליטיקה ומפעילות חברתית, כדי שיהיה להם רופא או עורך דין, מנותק מהחברה הסובבת אותו. אנחנו מחנכים לאינדיבידואליזם ולא לחיי חברה. רבים נמלטים מהכפר, עוזבים בגלל השמרנות והפיגור, ומחפשים תקווה וחופש מדומים בערים הגדולות.  ואולם, התקווה הזאת לא תוכל להתגשם אם לא נלמד כיצד ללכד את השורות בסולידריות חברתית. זהו תנאי יסוד לביצוע השינוי. הגיע הזמן לצאת ממצב ההתקרבנות, והבכייה על מר גורלנו. הנה לפנינו אנשים, שגורלם מר מגורלנו, והם קמו והתקוממו. גם אנחנו כמוהם יכולים לקום, ומתוך עמדת כוח למצוא את השותפים שלנו בקרב היהודים המתקדמים, אלה שיצאו לרחובות המחאה וקראו "שינוי, חופש וצדק חברתי" בעברית ובערבית.

מה יפה המהפכה שלך מצרים! כמה חזקה ההקרבה שלך סוריה! גם לנו יש זכות לתנועה חברתית ופוליטית, שתעמיד אותנו ואת הבעיות שלנו בחזית אחת, יד ביד עם עמינו הערבים.

תרגום – הדס להב

אודות אסמא אגבארייה-זחאלקה