הפגנת השמאל הנפקד

הראשונה להגיב לגל החקיקה האנטי דמוקרטית הייתה קהילת הלהט"בים בנושא חוק הפונדקאות. ססמת השוויון שהעלו, והתמיכה שהם גרפו, גם מהחברות המובילות במשק וגם מהחוגים הליברלים, היתה ללא ספק הירייה הראשונה שהציתה את גל המחאה נגד חוק הלאום. שבועיים מאוחר יותר מילאו הדרוזים את הכיכר בדגלי העדה, וזכו לחיבוק חם מהממסד הבטחוני ובראשו ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין שאף נאם נאום נוקב נגד החוק. בשבת הבאה עלינו לטובה תנסה וועדת המעקב של ערביי ישראל את מזלה בנסיון למלא שוב את הכיכר כדי למחות נגד משטר האפרטהייד המתהווה. שלוש ההפגנות מצביעות על הפילוג השולט בתוך מחנה המתנגדים: דגל הלהט"בים, הדגל הדרוזי והדגל הפלסטיני לעולם יצעדו בנפרד.

הדגלים המגזריים מונפים אל על ורק דגל אחד נפקד – דגלה של הדמוקרטיה שאינו מצליח להתרומם. 55 ח"כים הצביעו נגד החוק, מתוכם 13 שייכים לרשימה המשותפת, ועדיין נותרו 42 מנדטים שלא מצליחים לארגן הפגנה שתאחד את כלל הכוחות המתנגדים לחוק הלאום, ולהפגין את כוחם מול הממשלה הימנית, המפלגת והמשסעת, הקורעת את החברה הישראלית לגזרים.

כך קורה שח"כים ופעילים מהשמאל מגיחים להפגנות השונות: הם תומכים בלהט"בים במוצאי שבת, חוזרים לאותה כיכר כעבור שבוע כדי להביע תמיכה בדרוזים, וחלקם הקטן גם יופיע במוצאי שבת הבאה כאות סולידריות עם החברה הערבית. הם מתחבאים מאחורי המקופחים, אבל מסרבים לעמוד בחזית המאבק נגד החוק הגזעני אשר דורס ברגל גסה את עקרון השוויון.

מדוע? מה מונע מראשי האופוזיציה, המחנ"צ ו"יש עתיד" לקרוא להפגנה המונית נגד חוק הלאום שהם הצביעו נגדו? כזו שתיתן ביטוי לזעמם של מגזרים רבים וחשובים בחברה הישראלית, שמאסו בהתנהגותו של ראש הממשלה ושריו, דוגמת ארדן, רגב, לוין, שקד, ובנט. חבורה זו בונה את עתידה האלקטוראלי באמצעות הסתה נגד בית המשפט העליון, הקרן החדשה, האליטות האשכנזיות, העיתונות, היוצרים והאמנים, ובעיקר נגד הערבים באשר הם. מדוע הם מסתתרים מאחורי הלהט"בים והדרוזים במקום להוביל את המאבק בעצמם? הלוא חוק הלאום אינו מכוון דווקא לפגוע באוכלוסייה הערבית או הדרוזית, המטרה האמיתית שהוא שם לעצמו היא בית המשפט העליון, ואופייה הליבראלי של החברה הישראלית כפי שעיצבו אותה מייסדיה, וכפי שהיא בא לבטוי במגילת העצמאות.

מגילת העצמאות, שזכתה לקונצנזוס רחב שכלל קומוניסטים ורוויזיוניסטים – ממק"י ועד חירות – הבטיחה "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". הקביעה הזאת לא מנעה חקיקת חוקים מפלים נגד האוכלוסייה הערבית תוך העדפת הרוב היהודי: חוק השבות, חוק הנפקדים, חוקי התכנון ובנייה, תקנות המס, וחוק התקציב עצמו הפלה במשך 70 שנה את האוכלוסייה הערבית. לא היה כל צורך בחוק הלאום כדי לקבע את האפלייה הזאת אשר התקיימה גם בלעדיו מאז קום המדינה.

מה שהביא לחקיקת חוק הלאום הוא פסיקת בג"צ "קעדאן", ההחלטות נגד גירוש מבקשי המקלט מאפריקה, ועוד כהנה וכהנה החלטות שעמדו בדרכו של הימין בבואו לשנות את פניה של החברה הישראלית. הרי חוק הלאום אינו סוף הדרך, על מנת להשלים את המהפכה החוקתית של הימין מחכה לנו בפתח "חוק יסוד החקיקה" שיגדיר בצורה ברורה את גבולות הביקורת השיפוטית. במילים אחרות הערבים הם התירוץ, אבל המטרה היא לשנות את אורחות החיים הליברליים והמרחב הדמוקרטי ממנו נהנה הרוב היהודי.

וכך למרות שהלהט"בים נזעקו וגם הדרוזים והערבים, הממשלה על כל דובריה אומרים בפה מלא שהשמאל הוא המטרה, הוא האויב הפנימי שצריך להביס. "אם נסתכל על ההיסטריה שאחזה בשמאל נוכח החוק הזה, אני חושב שהוא מצויין", קבע השר יריב לוין בראיון להארץ  מה- 6.8.18. מה שחשוב ליריב לוין היא ההיסטריה של השמאל ולא ההיסטריה של הערבים, כי מי שמאיים על שלומה ובטחונה של הקואליציה היא ללא ספק האופוזיציה הציונית ולא הרשימה המשותפת.

מטרת חוק הלאום היא להבטיח את המשך שלטון הימין לקדנציה נוספות. כאשר חברת דירוג האשראי 'S&P' מעניקה לישראל ציון טוב בכלכלה, ובזמן שטראמפ ממשיך לטרלל את ארה"ב ואת העולם בעזרת פוטין, חוק הלאום הוא נדבך נוסף שמסייע לגייס את "הבסיס" האלקטורלי של הימין ולנטרל כל אופוזיציה.

איך יעז היום השמאל הציוני להתנגד לחוק הקובע שמדינת ישראל היא של היהודים ורק שלהם? איך יכול יו"ר מפלגת העבודה לקרוא להפגין בכיכר בזמן שהוא עצמו קבע לא מזמן שהשמאל "שכח להיות יהודים"? ובאותה הזדמנות נתן דרור לצפונות ליבו: " אנחנו יהודים. חיים במדינה יהודית. אני גם חושב שאחת הבעיות של חברי מפלגת העבודה ברצינות זה שהיא התרחקה מזה". הרי בתחרות מי יותר יהודי ברור כי ידו של נתניהו על העליונה. חוק הלאום נועד למשוך את השטיח מתחת לרגליו של אבי גבאי, ובדרך גם לתת סתירה מצלצלת ליאיר לפיד, אשר עושה מאמצים אדירים להיות יותר ביבי מביבי.

זו הסיבה שהשמאל כל כך שמח כאשר ראה את הלהט"בים והדרוזים יוצאים לכיכר, שהרי אותם אי אפשר לתייג כסמול, הם גם וגם, הם קונצנזוס, הם גם איציק שמולי וגם אמיר אוחנה, גם איוב קרא וגם סאלח סעד. נתניהו חלש מולם, ובגללם הוא עוד ישלם מחירים פוליטיים בלתי צפויים.

למרות כל האמור לעיל, ציפי לבני מנסה בכל זאת להרים את דגל המאבק ובראשו מגילת העצמאות, שאמור להוות תחליף לחוק הלאום. אלא שהדגל הזה לא הוכיח שיש בכוחו לבנות חברה דמוקרטית ושוויונית. יתר על כן הוא יצק את היסודות עליו נבנה חוק הלאום. האפלייה נגד האוכלוסייה הערבית והפילוג בין היהודים לבין הערבים הפכה קרקע פורייה ממנה צמח הימין הממסדי. מאז 1948, ולמרות מגילת העצמאות, כבשה ישראל את הגדה המערבית ועזה, וכוננה משטר כיבוש שנמשך כבר 50 שנה מתוך 70 שנות קיומה. על הקרקע הזאת צמח הימין המשיחי, והחיבור בין שני סוגי הימין, הרביזיוניסטי והמשיחי, בתוספת החרדים האשכנזים והספרדים, יצר קואליציה יציבה שיכולה להוביל את המהפכה החוקתית ולכונן משטר לאומני – דתי חשוך בבטחה.

על מנת להתמודד עם הקואליציה הימנית, ולבלום את המהפכה הימנית/דתית על השמאל לאמץ פרוגרמה כוללת שתהווה תשובה ברורה ולא מגומגמת לימין. מול המדינה היהודית יש להעמיד את המדינה הדמוקרטית, שהיא מדינת כל אזרחיה. מול המשך הכיבוש וקיומה של מערכת חוקים נפרדת למתנחלים ולפלסטינים עלינו להעמיד פתרון שורשי המבוסס על קיומה של מדינה דמוקרטית אחת, המושתתת על בסיס של שוויון ודמוקרטיה.

למרבה האירוניה אותה מגילת עצמאות קבעה שישראל "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה."

אחדות כלכלית כבר קיימת, והיא מבוססת על מעטפת מכס אחת ומטבע אחד ושילוב כלכלי כמעט מלא, אלא שהוא לא שוויוני ואין בו "שוויון זכויות מדיני". השמאל איבד את החזון, אין לו דרך מדינית, אין לו אלטרנטיבה כלכלית – חברתית, ועל כן הוא נשאר חלש וחסר אונים. החזון של מדינה אחת, כלכלה שיתופית וחוקה אחת יש בהם כדי להביס את הימין הישראלי ולהבטיח את השלום והדמוקרטיה. זאת כמובן בתנאי שישראלים ופלסטינים ידעו למצוא את הדרך כדי לחבור למען יצירתה של מציאות חדשה.

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת