הפינה החברתית בוועידת העסקים

ועידת העסקים של ישראל, בחסות העיתון גלובס, היא אירוע יוקרתי. נכחתי בפאנל שנועד לעסוק בשאלות חברתיות ושאליו הוזמנה אסמא אגבארייה זחאלקה מתנועת דעם. בכניסה למלון דויד אינטרקונטיננטל כבר הרגשתי מוצפת יוקרה עד זרא. לא התפתיתי לכל הטוב שהציף אותי בדוכני המזון של הלובי ונכנסתי ישר לאולם שבו התקיים הפאנל החברתי, עם העט והנייר שהוענקו לי בעת ההרשמה לוועידה.

הפאנל נפתח בדבריו של אורי אלדר מוועידת העשוקים, חבר הצוות האסטרטגי של תנועת המחאה, מנכ"ל SEF הקרן לחינוך סוציאליסטי. אלדר מדבר על כלכלה אחרת וטוען כי אם ניקח את 100 מיליון השקלים הנשפכים בשטחים הרי שיש מספיק כסף לתקן את המצב גם כאן. לתקן את המעוות ולא לשכוח את המסר ששלח לנו הלפיד שהובער על ידי משה סילמן.

בפאנל יושבים באופן סימטרי שלושה גברים ושלש נשים. יוסי יונה, יוסי שאול, אריה בן דויד, דפני ליף, מירב כהן ואסמא אגבארייה זחאלקה. מנחה את הפאנל משה ליכטמן מגלובס.

פרופ' יוסי יונה מאוניברסיטת בן גוריון, מי שהיה בצוות המומחים של קיץ2011 והצטרף באחרונה למפלגת העבודה, כתב דו"ח בשם "אפשר גם אחרת" ובו הוא קורא להחזרת מדינת הרווחה. לדבריו, המחאה לא נועדה לעשות מהפכה. השתקפותה בפעילות הפוליטית היא שלב ב' של המחאה, שבא לביטוי עם הצטרפותם של חלק מאנשי המחאה למפלגת העבודה. לתפישתו, המדינה חייבת לחזור ולעסוק בנושאים כמו פיתוח תשתיות ואספקת שירותים חברתיים בתחומי החינוך, הרפואה, הדיור ועוד. הוא ציין את מפלגת העבודה כאלטרנטיבה לשלטון הימין, שאותו הוא מכנה ניאו ליברליזם חזירי. הוא אמר כי פעילותה של דפני ליף ברחוב מחזקת גם את הפעילות הפרלמנטרית. על כך ענתה לו דפני ליף מייד כי לא הרחוב הוא שצריך לחזק את המערכת הפוליטית אלא הפרלמנט הוא שצריך לחזק את הרחוב.

יוסי שאול מפעילי צדק חברתי חדר מצב, מדבר על דמוקרטיזציה בכלכלה. הוא טוען שהחידוש הוא בכך שעיתונים כלכליים שונים החלו לעסוק בשיח כלכלי באוריינטציה חברתית ולא רק עסקית. מנגנונים כלכליים נגזרים מהחלטות חברתיות בסופו של יום. תפקידה של התקשורת לשקף את השיח הזה. הוא העלה על נס את הקצאתו של פאנל אחד לנושא החברתי, וטוען שעצם השיח על המחאה בוועידת העסקים מהווה שינוי חשוב.

דפני ליף, שהובילה את תנועת המחאה ב-2011 והיום היא מייסדת תנועת "ישראל מחר", נשאלה על ידי המנחה האם היא מסכימה עם פרופ' יוסי יונה שהעובדה שהמחאה תורגמה לפן פוליטי היא חשובה. ליף אמרה כי היא מיצרה על כל מי שניצל את המחאה ניצול פוליטי. לטענתה, רוב האנשים שבורים מבחינה פיננסית ומרגישים לבד. אנשים מפחדים להתאגד במקומות עבודתם, מפחדים מזקנה ומנפילה לעוני. לכן, לדבריה, היא הגיעה כדי לדבר על הקמת הוועדה האזרחית של ישראל. היא אמרה שחייבים לחשוב על הדור הבא, זהו דור שנוהר החוצה. רבים יורדים מהארץ כי אין להם סיכוי להתקיים בארץ בכבוד. היא סיכמה באומרה כי הישגי המחאה היו בעיקר בהעלאת השיח החברתי. למרות שהמחאה כונתה אמורפית היא יצרה שינוי בשיח ויצרה נרטיב חדש.

זהו פאנל זריז העובר מדובר אחד למשנהו, בדומה לתגובות ברשתות חברתיות. המיקרופון עובר למירב כהן, חברת מועצת עיריית ירושלים. לדעתה, המחאה החברתית הצליחה בגדול כמהפכה היסטורית שתיבחן עוד זמן רב. המחאה התחילה כתראפיה לאומית שדרכה הכל נשפך החוצה. כעת עוברים לשלב היישומים. לדבריה, דפני ליף שברה את הכלים ויצרה מלחמה "לא קונבנציונלית"- היא הציבה מראה מול פני הציבור הישראלי.

מירב כהן פועלת כדי לשמר את האוכלוסייה הצעירה בירושלים וכן דואגת לדיור בר השגה, שהוא תפוח האדמה הלוהט של ועידת העסקים. בכל דיון חברתי מעלים את הנושא והפתרונות נשלפים מהשרוול. לדבריה, יש היגיון כלכלי כפול, הן במודל הסוציאליסטי והן בניאו ליברלי, אולם היא דורשת שקיפות. לשאלת המנחה "בקיץ ארגנת הפגנה נגד ח"כ אריאל אטיאס מש"ס ומחר תהיי בקואליציה אתו?", היא עונה כי פוליטיקה היא מערכת שבה נדרשים לגמישות ולפשרות. היא מסכמת את דבריה בקריאה לחקיקת חוק רפורמה אגררית על קרקעות.

אל מול הזחיחות של רוב הדוברים מהמחאה החברתית, אסמא אגבארייה זחאלקה, יפואית והמועמדת מספר אחת לכנסת מטעם מפלגת דעם, קוטעת את השטף המהיר של חבריה לפאנל באמירה: "המחאה היא הזדמנות מפוספסת. הן משום שלא שלחה אצבע מאשימה אל האחראי להידרדרות החברתית-כלכלית ולא אמרה לביבי "אירחל" (הסתלק בערבית), והן משום שיצאה מתוך נקודת הנחה שהשאלה המדינית אינה רלבנטית". בנוסף, היה זה פספוס מצד הנהגת המחאה שפנתה אל הפריפריה היהודית אך זנחה לחלוטין את הקריאה לשיתוף הפריפריה הערבית. התוצאה הייתה שהמחאה, לדעתה של אגבארייה זחאלקה, רק חיזקה את הימין משום שלא נתנה לציבור חזון להיאחז בו. היא ציינה שדחיית הפתרון המדיני היא שאלה כלכלית ממדרגה ראשונה. "הרשות הפלסטינית עומדת כעת בפני פשיטת רגל כלכלית, דבר שיביא לנפילת הרשות. אם השלטון הצבאי יוחזר, ישראל תצטרך לשלם 30 מיליון שקלים בשנה כדי להחזיק את תושבי הגדה כל עוד לא יסתיים הכיבוש. לגבי האוכלוסייה הערבית בישראל, אמרה, כי אנו חווים התנתקות של אוכלוסייה זאת, שהיא למעשה קטסטרופה כלכלית וחברתית. היא הודתה לליף בהזדמנות זו על תפקידה במחאה ובהעלאת השיח החברתי. אולם, היא מדגישה כי יש לשלב את השיח החברתי-כלכלי עם המדיני.

כשהסתיים הפאנל יצאתי אל הרוח הסוחפת ואל הגשם שטיפותיו הגדולות לא נתנו לי מנוח. הרגשתי כי שתי נשים בכל זה העבירו מסרים אותנטיים ששיש בהם תקווה לחיים עתידיים. האחת עוד לא גיבשה כיוון באופן מוחלט אבל כוונותיה כנות וטובות, וזוהי דפני ליף. והשנייה היא אסמא אגבארייה זחאלקה שדבריה הידהדו בקהל. היא דיברה על עתיד חף מלאומנות שבו יימצאו הפתרונות הנכונים ליצירת חיים של צדק לכולם.

אודות מיקי הראל