הפעם סטנלי פישר לא יושיע

התפרצות הגל השני של הקורונה חשפה את הממשלה במערומיה, כאשר נתניהו הולך ומאבד גובה מול הכאוס הבריאותי והכלכלי העומד בפניו בימים אלה. זהו אותו נתניהו שאך לא מכבר ידע איך להיחלץ מהמשבר הפיננסי העולמי ב-2008; שצלח את המחאה החברתית ב-2011; שנכנס לשלוש מערכות בחירות ויצא עם ראשות הממשלה בידו על אף שלושה כתבי האישום נגדו; שהכריז על ניצחון על הקורונה כדי להתפנות לספח התנחלויות, ולדאוג להטבות המס שלו, תוך שהוא נהנה ממספר שיא של מנדטים על פי כל הסקרים. אבל "מגע הקסם" מתפוגג. מיליון מובטלים, ואלף נדבקים ביום מאששים את הקביעה של יועצו של נתניהו, פרופסור אלי וקסמן, שהמצב יצא מכלל שליטה.

התפטרותה של פרופסור סיגל סדצקי, ראש שירותי בריאות הציבור, מי שעמדה בראש המערך נגד הקורונה, מעמיקה עוד יותר את המשבר. יש כיום אחדות דעים בכל הנוגע לסיבות שהובילו להתפרצות הגל השני: הממשלה הזדרזה לפתוח את המשק, להחזיר את התלמידים לבתי הספר, וליצור אוירה שהווירוס מאחורינו. היא לא פעלה בין הגל הראשון לשני כדי לבנות מערך אפידמיולוגי חזק שיוכל לתת מענה מהיר ויעיל להתפרצות, שהייתה צפויה. אין בכך להמעיט מההנחה הרווחת והנכונה שהווירוס כאן כדי להישאר, וחייבים ללמוד לחיות אתו.

בנוסף, היו מי שדאגו לפמפם את ההופעות הבומבסטיות וההזויות של פרופסור יורם לס, אשר חזר על המנטרה של דונלד טראמפ וז'איר בולסונארו, "זה סתם שפעת והיא תעבור מעצמה", ותרם ללא ספק לשאננות הציבורית. עם ישראל חזר לחגוג ובגדול עם חתונות, מסיבות גג, מניינים גדולים בבתי הכנסת ומסיבות סוף שנה, וכך הדביק את עצמו במפגן אחווה חסר תקדים.

השאלה היא מה עושים עכשיו? הרצון הטבעי הוא לשטח את העקומה בשנית, ולחזור כמה שיותר מהר לחגיגה שהייתה עד להופעת הקורונה על במותינו. הכול היה כל כך טוב! עם ישראל טס לכל פינה נדחת בתבל, הקניונים היו מפוצצים כמו גם הברים והמסעדות, והקהל מלא את האמפיתאטרון בקיסריה עם כל הופעה של שלמה ארצי ואייל גולן. השקט הבטחוני והתחושה של שפע בלתי נדלה יצרו כאן גן עדן של טיפשים, שהבטיחו לנתניהו עוד שנים רבות של שלטון.

העובדה ש50% מהשכירים השתכרו שכר מינימום ולא הגיעו למדרגת תשלום מס, שזוגות צעירים התקשו לרכוש דירה, שהמגזר הציבורי סבל מקיצוצים נרחבים, ושהחינוך, הבריאות, הרווחה, בריאות הנפש והתשתיות הלכו והצטמקו בהיעדר השקעות, כוסתה בתחושת שובע מזויפת. כיתות הלימוד אכלסו 40 תלמידים, הזקנים שכבו במסדרון של המחלקות הפנימיות, החוסר ברופאים, שכר המורים הנמוך, לשכות הרווחה המדוללות והפקקים בכבישים, כל אלו העידו עוד לפני פרוץ הפנדמיה שמשהו חולה מאוד בחברה הישראלית.

נתניהו פעל על פי תורה סדורה שגורסת שהסקטור הציבורי הוא מעמסה על הסקטור היצרני ועל כן צריך להעדיף את ההון על העבודה. צריך להקל במיסים על התאגידים, ולטפח את הבנקים תוך קיצוץ מתמשך בתקציב המדינה. התורה הזאת יצרה את תופעת הטייקונים, ואיתם את הפערים החברתיים העצומים מהגבוהים במדינות ה-OECD. אותה תורה  ממשיכה להיות נר לרגליו של נתניהו, אשר התייחס לפנדמיה כאל "מכה קלה בכנף" שניתן להתגבר עליה בלי הוצאות מיותרות על בריאות, חינוך ורווחה. אלא שמיליון מובטלים לאורך חדשים ארוכים מהווים ללא ספק אסון חברתי ממדרגה ראשונה, המאיים להוריד מאות אלפים אל מתחת לקו העוני ולערער את היציבות השלטונית. הפגנות הרחוב, וזעקותיהם של המוחים לא מותירים מקום לספק: הציבור הזה נואש, ונתניהו יודע היטב שרובו הצביע עבורו ונתן בו אמון.

נתניהו, שעד כה הוכיח תושייה וכוח הישרדות, מריח את הבעיה ומבין שהרטוריקה שלו כבר לא תרגיע את הציבור. על כן הוא פנה לפרופסור סטנלי פישר, מי שהיה נגיד בנק ישראל, שיבוא להושיעו. בעברו שימש פישר כמשנה למנכ"ל קרן המטבע העולמית, ובשנת 1985 הוא היה בין מי שיעצו לממשלת ישראל ליישם את תכנית הייצוב הכלכלי. זו היתה התכנית ששמה קץ למשק הקואופרטיבי שנשלט עד אז ע"י המדינה וההסתדרות. באותה שנה אימצה ישראל את התיאוריה המוניטרית שמייצג פישר, והתפטרה אחת ולתמיד מהתאוריה של ג'ון מיינארד קיינס, שראתה בהתערבות האקטיבית של המדינה בכלכלה צעד מחויב. זו הייתה התורה שאפשרה לישראל ליישם עם הקמתה את העלייה והקליטה כמטרה ראשית, ולספק שיכון, עבודה, בריאות ורשת ביטחון סוציאלית לכל.

התפיסה של סטנלי פישר שנתניהו נשען עליה הגיעה לקיצה עם פרוץ המשבר הפיננסי של 2008 שיצר את הכאוס החברתי שבסופו של דבר העלה את טראמפ לשלטון. כך הפכה אמריקה למובילה בעולם בכישלונה להתמודד עם הפנדמיה, עקב כשל מנהיגותי ממדרגה ראשונה, וייתכן שישראל תלך בעקבותיה. אם נתניהו ימשיך לסבסד את ההון במקום את העבודה והרווחה, החברה הישראלית תקרוס. למרות זאת בנק ישראל הלך בעקבות הבנק הפדרלי האמריקאי, והזרים 15 מיליארד שקל לחברות הבורסאיות, בזמן שההזרמה הזאת רק תגרום לניפוח מלאכותי של ערך המניות, כפי שקורה בבורסה בניו יורק, ואין בה כל צורך. בזמן משבר מוטל על המדינה ליצור מקומות עבודה במקום להזרים מיליארדים לתאגידים בתקווה כוזבת שהם ישקיעו אותם בתעסוקה. טריליוני הדולרים ששפכו ממשלי אובמה וטראמפ על התאגידים רק החמירו את מצב העוני בארה"ב, העמיקו את ניוון התשתיות הפיזיות ורוששו את מערכת הבריאות הציבורית.

כוונתו של נתניהו להזרים כסף כיס לעסקים הקטנים שנפגעו עקב הסגר, ולממן אותם ע"י קיצוץ רוחבי של 15% במשכורות של העובדים בסקטור הציבורי, רק ממחישה את דבקותו במדיניות כלכלית שנכשלה ואין לה תקומה. הוא ממשיך להאמין שהעסקים יתאוששו ויחזרו להעסיק את אותם העובדים שהשתכרו שכר מינימום ונזרקו לרחוב. זאת במקום להשקיע ביצירת מקומות עבודה, בבניית תשתיות ציבוריות חיוניות; בבניית כיתות לימוד נוספות כדי להפחית את מספר התלמידים מ-40 ל-20, ובכך לשפר את הישגיהם הלימודיים ולשמור על בריאותם; להשקיע במערכת הבריאות ע"י הרחבת המחלקות הפנימיות והגדלת התקנים של רופאים ואחיות; להעלות את שכר המורים, העובדים הסוציאליים והפסיכולוגים; ובמקום להפריט את הרווחה והגריאטריה, להעסיק אלפי עובדים בבנייתם של בית אבות ציבוריים ובמתן טיפול אנושי לדייריהם.

ההצעה החוזרת להשקיע בהכשרה מקצועית היא נכונה אך אינה מספקת, כי השאלה הנשאלת היא, באיזה סוגי עבודה יעבדו אותם עובדים, ומי אחראי ליצור את מקומות העבודה האלו. איך ניתן לחשוב על משק מודרני המסוגל לקלוט מיליון מובטלים במשרות בעלות ערך מוסף כאשר מערכת החינוך מיושנת, ורק העשירים יכולים להרשות לעצמם חינוך פרטי מעולה? איך ניתן לחשוב על חברה בריאה כאשר מערכת הבריאות עניה ומורעבת? איך ניתן לחיות במדינה מודרנית כאשר התרבות לא זוכה לתמיכה, ופועלת על פי תורת הרווח והרייטינג? איך ניתן ליצור מקומות עבודה חדשים כאשר תשתיות התחבורה מיושנות והפקקים בדרך לעבודה גורעים זמן יקר? איך ניתן לחשוב על משק מודרני כאשר תשתיות החשמל מיושנות ותלויות בנפט ובגז, ותשתיות תקשורת עם סיבים אופטיים תלויות בכדאיות הפריסה שלהם, ולא הופכות למשימה ציבורית ממדרגה הראשונה?

ויש שאלה נוספת המרחפת באוויר והיא, מה לעשות עם תקציב הבטחון המנופח? האם נכון לקצץ מעובדי הסקטור הציבורי 15% ממשכורתם, ולהותיר את המשכורות המנופחות והפנסיות התקציביות של אנשי הקבע? אם מדובר בצורך קיומי הנוגע למיליון מובטלים, למה לקנות עוד נשק יקר כדי להמשיך את המלחמה חסרת התכלית נגד אויבים אמיתיים ומדומים? הגיע הזמן לשחוט את פרת הבטחון הקדושה למען הילדים, המורים, הקשישים, העניים וכל אותם אלו שאיבדו ביום אחד את עולמם. 

ביבי נתניהו יכול להמשיך לשבת עם סטנלי פישר כמה שהוא רק רוצה, אבל פישר חדל מלהיות האורים ותומים של הכלכלה האמריקאית, מאחר והוא ושכמותו נושאים את האחריות לטרגדיה האמריקאית. המחאה החברתית באמריקה אימצה את תכנית "הניו דיל הירוק" המבוססת על המדיניות של הנשיא רוזוולט והרחוקה מרחק מזרח ממערב ממדיניותו ההרפתקנית של ממשל טראמפ, ששופך טריליונים על הבורסה בעוד העם נותר חולה, עני ומובטל.

העשור הנוכחי יכתיב לממשל האמריקאי הבא סדרי עדיפויות כלכליים וחברתיים חדשים, שונים מאד מהקונצנזוס הרפובליקאי שבו דבק נתניהו עד היום. הפנדמיה הייתה רק קריאת ההשכמה. הצורך לשנות את הפרדיגמה מכלכלה מוטת הון לכלכלה מוטת עבודה והון אנושי מצד אחד, ומעבר מאנרגית נפט וגז לאנרגיה מתחדשת, הפכו לקונצנזוס בקרב ציבורים הולכים ומתרחבים בציבור האמריקאי. הם שמו לעצמם מטרה עיקרית, והיא לשלוח את דונלד טראמפ, חברו היקר של נתניהו, לפח הזבל של ההיסטוריה.