הפתעה? סיסי זכה ב- 95% מהקולות

בלילה האחרון של מערכת הבחירות במצרים פרסמה תנועת ה-6 באפריל בדף הפייסבוק שלה את הפוסט הבא: "ידיעה שתופיע מחר: הפתעה ענקית, המועמד העצמאי עבד אל-פתאח א-סיסי ניצח בבחירות תיאטרליות שנמשכו שלושה ימים". כפי שניתן להבין מהפוסט, תנועת ה-6 באפריל לא השתתפה בבחירות וקראה להחרימן. הפוסט ראוי לתשומת לב משום שכל מילה בו נושאת משמעות פוליטית עמוקה.

עבד אל-פתאח א-סיסי אינו "עצמאי", למרות שהוא ניסה להציג את עצמו ככזה כאשר פשט את המדים. הוא מייצג את הצבא ונתמך ע"י אנשי מובארכ. הבחירות נשאו אופי תיאטרלי בזכות ההיסטריה שייצרו שדרני תכניות האירוח, לאחר שנודעו להם אחוזי ההשתתפות הנמוכים, מה שפגע קשות בלגיטימיות של סיסי. מועד הבחירות המקורי הוארך ביום נוסף, לא בשל ההתנפלות של אזרחי מצרים על הקלפיות, אלא להיפך, בשל מיעוט המצביעים. היום הנוסף נועד "לעודד" את האזרחים להשתתף ב"חגיגה" הדמוקרטית באמצעים שונים: איומים, קללות, השפלות, קריאות במסגדים. כדי להעניק לגיטימיות לבחירות, היה צריך לעבור רף של 25 מיליון בוחרים, אותו מספר בוחרים שהשתתפו בבחירות הקודמות, ושהעלו נציג האסלאמים, מוחמד מורסי, שמאז כידוע הודח ונעצר.

בעוד שבבחירות, בהן זכה מורסי, עמד אחוז ההשתתפות על 62% בבחירות הנוכחיות, למרות הארכתן ביום, האומדנים הראשונים מעריכים את אחוז ההשתתפות בלא יותר מ-%40. ההתערבות הבוטה של ועדת הבחירות בתהליך הבחירות, מטילה צל ענק על כשרותן. ההיעדרות מהקלפיות הייתה סטירת לחי מצלצלת לכל מי שנתנו יד להפיכה צבאית, שהדיחה נשיא שנבחר באופן דמוקרטי לראשונה בתולדות מצרים.

ב- 30 ביוני 2013 ניצלו הצבא ואנשי מובארכ את התסכול והכעס של העם כלפי האחים המוסלמים. הם נצלו את תנועת "תמרוד", שהונהגה ע"י צעירים שהיו שותפים למהפכה, כדי להוציא רבבות מבני מצרים לרחובות. גל ההפגנות כונה בפיהם – המהפכה השנייה. כבר ב-3 ביולי 2013 הדיח הגנרל סיסי את הנשיא הנבחר מורסי ומינה במקומו ממשלת בובות. הוא פרסם "מפת דרכים", שסללה את הדרך לכינון חוקה חדשה, שכל מטרתה הייתה להכשיר את השרץ. חוקה זו אפשרה לצבא למשול, כביכול עד לכינון בחירות, שבהן, ללא יריב משמעותי עקב הוצאת האחים המוסלמים מחוץ לחוק, ניצחונו של סיסי אמור היה להיות מובטח.

האחים המוסלמים והליברלים חוברים לצבא

המשמעות של ההיעדרות מהקלפיות אינה בהכרח ניצחון לאחים המוסלמים, אשר קראו להחרמת הבחירות. יותר מכל היא מבטאת כעס ודחיה מהמפלגות ומהתנועות הפוליטיות, האחראיות למצב הקשה שמצרים נתונה בו מאז מהפכת ה-25 בינואר 2011, שהפילה את משטרו של מובארכ.

התנהגות האחים המוסלמים באותה מהפכה הובילה לבידודם, מה שאפשר את הוצאתם מחוץ לחוק. במקום לכרות ברית עם הצעירים המהפכנים, שיזמו את המהפכה והקריבו למענה, העדיפו האחים המוסלמים לחבור לצבא, על בסיס של חלוקת אינטרסים. בהיותם הכוח הפוליטי החזק ובעל הסיכויים הגדולים לזכות במערכת הבחירות, הם הסתפקו בקבלת חלקם בשלטון, ובתמורה התחייבו לשמור על האינטרסים של הצבא, השולט על 25% מהכלכלה המצרית. כך הפכו הצעירים המהפכנים לאויב המשותף של האחים המוסלמים והצבא.

מורסי היה זה שמינה את סיסי לשר ההגנה; הוא נתן חנינה לבעלי העסקים מתקופת מובארכ, והמשיך את המדיניות הכלכלית של המשטר הקודם. כאשר גבר הכעס העממי על האחים המוסלמים, חברו כוחות השמאל והליברלים, שצברו כוח עקב הפתיחות הדמוקרטית, אל הצבא. בהפגנה המונית, שביטאה כביכול את "הלגיטימיות המהפכנית" לעומת הלגיטימיות החוקתית, נוצרה ההזדמנות להדיח את מורסי. כך נתנו השמאל והליברלים את הכיסוי להפיכה צבאית, שסללה את הדרך לבחירות באמצעות דיכוי רצחני של מתנגדיה.

חיסול האחים המוסלמים היתה המטרה המשותפת לצבא, לאנשי מובארכ, לשמאל ולליברלים. יריית הפתיחה נורתה בפיזור המאהל שהוצב ע"י תומכי מורסי בכיכר ראבעה אל עדאוויה, תוך כדי טבח של מעל אלף אזרחים. אלפי חברים ומנהיגים בתנועת האחים המוסלמים נכלאו, כולל הנשיא מורסי, יו"ר הפרלמנט סעד קטאטני, והמנהיג הרוחני מוחמד בדיע. במשפטי ראווה חסרי תקדים נידונו 600 איש לעונשי מוות. מאז, למרות הדיכוי, הפגנות האחים המוסלמים לא נפסקות, ומצרים לא ידעה יום אחד של שקט. לאי השקט נוספו התקפות טרור של קבוצת "אנסאר בית אל מקדס" בסיני וברחבי המדינה.

הצבא מסתובב נגד הליברלים

השלטון החדש לא הסתפק בדיכוי האחים המוסלמים. כל קול של מחאה או ביקורת על הממשל נגדע בכוח, ממש כמו בימי מובארכ. קבוצת אינטלקטואלים ופעילים, אשר מלאו תפקיד חשוב בהפלת מובארכ, הביעו ביקורת קשה על התנהגות הצבא, אשר סגר את כל עיתוני האחים המוסלמים, וגייס את התקשורת הפרטית והממלכתית לטובתו. עם גבור המחאה, כל אלה שדרשו דמוקרטיה ואי התערבות של הצבא בפוליטיקה, הואשמו בתמיכה בטרור ובשותפות עם האחים המוסלמים, אשר הוצאו אל מחוץ לחוק.

כצפוי, פרסם המשטר החדש חוק האוסר על הפגנות, מה שרק הגביר את התנגדות הדמוקרטים, ובראשם תנועת ה-6 באפריל. כאשר זו יצאה למחות ברחובות, מנהיגיה, ובראשם אחמד מאהר, נכלאו ונשפטו לשלוש שנות מאסר בעוון השתתפות בהפגנה בלתי חוקית. מאז נכלאו אלפי צעירים, אשר אין להם כל קשר לאחים המוסלמים, וכחמישים מהם מתו בעינויים. השלטון החדש איבד את הלגיטימיות שלו הן מבית והן מחוץ. אמנם ממשל אובמה ממשיך לממן את הצבא, אבל דעת הקהל בארה"ב והעיתונים המובילים מטיחים ביקורת קשה ביותר בהפיכה הצבאית ובגנרל סיסי.

ההתנהגות של השמאל והליברלים המצריים במערכת הבחירות הזאת מעידה על פשיטת הרגל הפוליטית שלהם, ועל העדר כל אלטרנטיבה חילונית ודמוקרטית לאחים המוסלמים ולצבא. חזית הליברלים שתמכה בהפיכה הצבאית התפלגה בין תומכי סיסי לבין תומכי חמדין סבאחי. בראש תומכי סיסי עומדות מפלגת הוופד ומפלגת התגמוע, שבמרכזה המפלגה הקומוניסטית. חמדין סבאחי היה מועמדם של השמאל והליברלים בבחירות של 2012. למרבה הצער, תנועות אלו החליטו לתת כיסוי דמוקרטי לתיאטרון הבחירות הנוכחי. גם טרוצקיסטים ומרכסיסטים תמכו בסבאחי, בטענה שצריך להחליש את סיסי. רק קבוצה קטנה אך משמעותית של אנשי ציבור, אינטלקטואלים ופוליטיקאים קראה להחרים את הבחירות.

אחוזי ההצבעה הנמוכים היו ללא ספק הפתעה לשמאלנים תומכי סבאחי. בעקבות החלטת ועדת הבחירות המרכזית להאריך את הבחירות ביום נוסף, הם הזדרזו וקראו לו, ברגע האחרון, להסיר את מועמדותו. סבאחי סירב לסגת בתירוץ שהוא נחוש למנוע "אנרכיה" בכל מחיר. מלכתחילה נתן סבאחי כיסוי לסיסי, וסירב לבקר אותו על הדיכוי הנפשע של מתנגדיו. כנאצריסט הוא החליט ללכת עם הצבא עד הסוף, והתוצאה היתה צפויה. הערכות עד כה אומדות את התמיכה בסבחי בשלושה אחוז מהקולות, הרחק מאחורי 3 מיליון הקולות שקיבל בבחירות הדמוקרטיות של 2012.

האביב הערבי חי ותוסס

תוצאות הבחירות במצרים, מראות שהאביב הערבי חי ותוסס. העם המצרי סירב להעניק לסיסי את הלגיטימיות שביקש, ואת האור הירוק להמשיך לחסל את תנועת האחים המוסלמים. סיסי לא הציג כל מצע. כאשר נשאל מה הוא ייתן לעם המצרי, הוא ענה" "מא פיש", כלומר – אין לי מה לתת, ונענה באותה מטבע על ידי העם המצרי. העם המצרי דורש דמוקרטיה וצדק חברתי, ואת זה הוא לא יקבל מהצבא. לעם המצרי יש מסר ברור: הצבא יחזור לבסיסיו, האחים המוסלמים יחזרו לזירה הפוליטית, והשמאל והליברלים יפסיקו את בריתם עם הצבא, ויחברו לאחים המוסלמים לצורך החזרת המשטר הדמוקרטי.

חטאם של האחים המוסלמים ושל המפלגות הליברליות הוא, שכל אחת בתורה חברה לצבא כדי להתגבר על יריבתה, וכך אבדה המהפכה. אין לכלכלה ולחברה המצרית תקומה אם הכוחות הפוליטיים השונים לא יתאחדו כדי לכונן משטר דמוקרטי רחב. בתוניס הגיעו האחים המוסלמים, ויתר הזרמים האזרחיים והחילוניים, לחוקה מוסכמת, ותוצאות הבחירות במצרים מראות כי זה גם מה שהעם המצרי רוצה.

 

אודות יעקב בן-אפרת