הקורונה לא שוכחת ולא סולחת

שלושה חברים יצאו לדרך, בים בם בום. שלושתם, בוריס, דונלד וביבי, מייצגים מדינות שונות אך מאוחדים ברטוריקה שמרנית, תוקפנית ושנאה  כלפי זרים. הם בעיקר מתרברבים בכישרונם המדהים לתקשר עם "העם". הם גילו שכשהם מסיתים נגד "האליטות" הם זוכים באהדה עצומה, וככל שהם מעודדים את השנאה כלפי זרים, הפופולריות שלהם רק נוסקת יותר. הם הצליחו לפרק כל אופוזיציה, לפצח את הקוד הגנטי של "העם", השאירו את מתנגדיהם חסרי אונים, ועתידם נראה מובטח. הם כרתו בריתות עם חרדים מכאן ואוונגליסטים משם, כאלו המוכנים למחול להם על כל טרפה, תמורת תקציבים שמנים וחוקים שנועדו לכפות את הדת והשמרנות על החברה החילונית. עם בסיס אלקטוראלי מובטח הם נראו בלתי מנוצחים, עד שנגיף הקורונה תפס אותם לא מוכנים.

היום שלושת החברים הללו נאבקים על שלטונם. לבריטי נשקפה סכנת חיים כשחלה בנגיף; האמריקאי סירב להכיר בחומרת המחלה "כדי לא ליצור פניקה בציבור" ויצר כאוס; והישראלי דווקא הבין את חומרת המצב אבל מאחר והוא נתון תחת כתב אישום כבד, שיקול דעתו השתבש, והוא איבד את השליטה על המגפה. שלושתם השאירו את ה"עם",  שהם מדברים בשמו, במאבק השרדות קשה. צודק ביבי כשהוא טוען להגנתו שהגל השני לא מכה רק בישראל, אבל הוא אינו מדייק. המכה בישראל חמורה ביותר, והוא מתקשה להתמודד איתה כי הוא איבד את אמון הציבור. ביבי הוא המנהיג היחיד בעולם המערבי שמתמודד עם המגפה בעודו נתון תחת כתבי אישום של שוחד, מרמה והפרת אמונים. הוא מנהל שתי מלחמות בבת אחת. האחת נגד הפרקליטות, והשנייה נגד המחלה.

זה המקום שבו התחומים מתחילים להיטשטש, מה קודם למה, בריאות הציבור או בריאות ראש הממשלה? עד כה ביבי היה אלוהים כל יכול. כמו לואי ה-14 הוא הרגיש ש"המדינה זו אני", ואם ביבי הוא המדינה איך יתכן שהמדינה תשפוט אותו? אלא שההבדל בין לואי ה- 14 לבין ביבי הוא מהותי, כי לואי שלט בכוח הירושה, וביבי בזכות מיליון וחצי בוחרים. זה ההבדל בין משטר פאודלי לבין משטר דמוקרטי, העם הוא הקובע, והעם קבע שביבי הוא המדינה, למרות החשדות נגדו ואולי דווקא בגללם. וכך מתנהל ביבי פעם בדמות המלך, ופעם בדמות ראש הממשלה, כאשר המלך נלחם בפרקליטות וראש הממשלה נלחם בקורונה.

לרגע קט, בשלהי חודש מאי, ביום שבו הכריז ביבי על ניצחונו על הקורונה והאיץ בעם ישראל לצאת ולחגוג, נראה היה שהמלך וראש הממשלה התאחדו. מאותו רגע הוא יצא למסע מתוקשר שמטרתו לפרק את השותפות עם כחול לבן ולהביא לבחירות רביעיות. כשהוא מבושם מתוצאות הסקרים, שניבאו לו סוף סוף 40 מנדטים, הוא חשב שיצליח  להשיג את 61 המנדטים הנחוצים כדי להרכיב ממשלת ימין-חרדים ולפעול מיד לסכל את משפטו הקרב. התירוץ לפירוק הממשלה היה ונשאר התקציב, כי בלי תקציב אין ממשלה. על פי ההסכם עם כחול לבן, תוכנן תקציב דו שנתי 2020 -2021, וביבי חיפש דרך לפוצץ את ההסכם על ידי דרישה לתקציב חד שנתי, למרות ש-2020 מתקרבת לסופה. אולם נראה כי הסקרים המחמיאים לביבי לא שיקפו את הלך הרוח הציבורי. "העם" אמר לו, ביבי אנחנו אוהבים אותך, אבל הסגר השאיר אותנו חולים, מובטלים וחבולים, לא בא לנו עוד סיבוב בחירות, הנח לנו לנפשנו.

באותם ימים עצמם הלכה ותפחה לה "הפגנת בלפור". כמה גנרלים בדימוס ונציגי ישוב מכובדים, מלח הארץ, ישבו במשך ימים רבים מול ביתו של ביבי ברחוב בלפור בדרישה שיתפטר בשל כתבי האישום נגדו. הם ישבו והתייבשו, כי "העם" לא רצה לשמוע את דברם. עד שהגיע הסגר, מאות אלפי עובדים עצמאים וצעירים איבדו את פרנסתם, עולמם חרב עליהם, וכאשר חיפשו אחראי לא מצאו אחר מאשר ביבי. כך בלפור הפך למוקד של מחאות רבות, מיצג ענק של צבעים ודעות, שכולן התאחדו מאחורי הדרישה של הגנרלים בדימוס, שביבי יפנה את מקומו. על גבה של ההפגנה הזאת רוכבת חזית רחבה של פוליטיקאים מכל הסוגים, הכוללת את לפיד, ליברמן, יעלון ואפילו את איימן עודה. ההפגנה הפכה ל"פוליטית" ובמיוחד אישית, כי ביבי הוא מקור כל הצרות, ביבי חייב ללכת. ומי יחליף אותו? אולי מישהו אחר מהליכוד, אולי נפתלי בנט, אולי יאיר לפיד ואולי קואליציה שמאחדת אותם. ביבי חייב ללכת, אבל המציאות שהצמיחה את ביבי יכולה להישאר.

נכון, ביבי מפחד מההפגנה בבלפור, היא מזכירה לכולם מי האשם במצב, והיא שמה לה למטרה למנוע ממנו להתחמק ממשפטו. אבל האמת היא שהקורונה מפחידה אותו הרבה יותר. 15,000 מפגינים אינם יכולים לשנות את המציאות הפוליטית, הקורונה לעומתם הוכיחה שהיא מסוגלת להפיל את המנהיגים הפופולריים ביותר, ובראשם דונלד טראמפ. כאשר משבר הקורונה הופך לאסון בריאותי וכלכלי, ביבי לא יכול להיוושע, והוא מבין זאת היטב. אלפי מתים ומחלקות פנימיות עמוסות חולים הם מחזות שביבי לא יכול להרשות לעצמו. מיליון מובטלים ועשרות אלפי עסקים בפשיטת רגל הם מתכון בטוח למחאה ציבורית שרחוב בלפור לא יוכל להכיל אותה. הסגר והתקנות המגבילות את זכות ההפגנה נובעים מפניקה. "העם" אמנם מצפצף על הפרקליטות ועל ההאשמות החמורות נגד ביבי, אבל הוא לא יוכל לסלוח למנהיג שפעל מתוך שיקולים זרים, העמיד את טובתו האישית מעל הכל, והפקיר את "העם" לגורלו.

ככל שהקורונה מתפשטת פוחתים הסיכויים של ביבי לברוח מאימת הדין, והוא מבין זאת היטב. לעומתו, מה שמתנגדיו מתקשים להבין הוא, שביבי איננו הבעיה, הוא לא יותר מאשר הסימפטום. הקורונה אמנם חשפה את אופיו של מנהיג שאיבד את שיקול דעתו אבל היא גם חשפה את חוליה של החברה הישראלית כולה. השבטיות, הפילוג הפנימי, חרדים מול חילונים, מזרחים מול אשכנזים ויהודים מול ערבים, מהווה חולשה גלויה לכל. הכלכלה הישראלית שיודעת לטפח את העשירים ואת 300,000 עובדי ההיי טק, הותירה מאות אלפי צעירים ועצמאים ללא עתיד כלכלי. מערכת הבריאות מורעבת ומרימה דגלים אדומים, מערכת החינוך אינה ערוכה להתמודד עם הקורונה ומשאירה מאות אלפי תלמידים מאחור. החברה הישראלית צריכה לעבור שנוי שורשי, אבל לפיד, בנט, ליברמן וגם בני גנץ נטולי כל חזון חלופי.

דגלי ישראל המתנוססים בהפגנות בלפור הם אולי ההוכחה הניצחת לכך שהמפגינים חסרי כל חזון. הם באים להפגין בשם הדמוקרטיה, אלא שדגל ישראל הוא גם דגלם של ביבי, של בנט ושל בן גביר. זהו דגלה של הדמוקרטיה במובנה הבעייתי ביותר, דמוקרטיה ליהודים וכיבוש ואפליה כלפי הערבים. מי שרוצה להוכיח כי הוא לא פחות פטריוט מביבי, מי שמשבח אותו על השלום עם האמירויות ובחריין ומקבל את תפיסתו אודות  "שלום תמורת שלום", מקדש גם את הכיבוש ואת שלילת זכויותיהם של הפלסטינים. הדגל הישראלי אינו דגלה של הדמוקרטיה מאחר ולדמוקרטיה אין דגל. היא עיקרון החוצה לאום, גזע ומין, ומי שדורש דמוקרטיה לעצמו ושולל את החופש של זולתו אינו ראוי להיקרא דמוקרט. 

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת