הקיץ הפלסטיני

המחאה הפלסטינית, כמו המחאה הערבית, אינה מופנית ישירות נגד ישראל, וזה מה שמטריד את נתניהו. הנוער הפלסטיני המפגין מבין היטב, שהפגנות מול המחסומים משרתות את ראשי הרשות הפלסטינית, האוהבים להאשים את הכיבוש בתחלואיה של החברה הפלסטינית, ולהתנער מכל אחריות. אלא שמאז שנחתמו הסכמי אוסלו, הכיבוש הישראלי לבש צורה חדשה.

אפשר להירגע, המהומות בשטחים שככו, והאינתיפאדה הפלסטינית השלישית פסחה גם על ספטמבר 2012. לפני שנה בדיוק הייתה אמורה לפרוץ אינתיפאדה בשטחים עקב פנייה של אבו מאזן למועצת הביטחון להכיר בפלסטין כמדינה עצמאית. לפני שנה המודיעין הישראלי טעה והטעה, והפעם, כאשר הכל עסקו בתכנון איך לעבור את החגים בכיף, המודיעין כהרגלו, כלל לא צפה את המחאה הפלסטינית. זו פרצה עקב עלית מחירי הדלק, כתוצאה מהחלטת ממשלת ישראל, המנסה לסגור את הגרעון בתקציב. לאחר שאנשי רוטשילד הותשו ואיבדו עניין בהפגנות, עבר השרביט לידי הפלסטינים, אשר סובלים שבעתיים מיוקר המחייה. מה לעשות, אחרי 40 שנה גם הם התרגלו לאכול קוטג' של תנובה.

התשובה הפלסטינית הייתה מהירה מאוד, והרבה פחות מנומסת מזו של רוטשילד. שלמה ארצי לא הופיע, והפלסטינים לא התביישו לצעוק בגרון ניחר לראש ממשלתם סלאם פיאד "הסתלק"! (אירחאל). ביבי גם לא הייה צריך להקים ועדה כדי לפייס את המפגינים. הוא פשוט הזרים מקדמה של 250 מיליון דולר מכספי המיסים שהוא גובה עבור הרשות הפלסטינית, כדי שזו תוכל לשלם חלק ממשכורות אוגוסט לעובדיה. פיאד גם נאלץ להודיע על השבת מחיר הדלק לקדמותו, והורדת המע"מ מ- %17 (השיעור בישראל) ל- 15 אחוז.

כלכלת הכיבוש

המחאה הפלסטינית, כמו המחאה הערבית, אינה מופנית ישירות נגד ישראל, וזה מה שמטריד את נתניהו. השנאה אינה מופנית כלפי יהודים, אלא כלפי מי שמשרתים אותם. הנוער הפלסטיני המפגין מבין היטב, שהפגנות מול המחסומים משרתות את ראשי הרשות הפלסטינית, האוהבים להאשים את הכיבוש בתחלואיה של החברה הפלסטינית, ולהתנער מכל אחריות. אלא שמאז שנחתמו הסכמי אוסלו, הכיבוש הישראלי לבש צורה חדשה. ישראל הוציאה את השליטה על האוכלוסייה הפלסטינית למיקור חוץ באמצעות קבלן שירותים. זה אמור לשמור על הביטחון ולספק שירותים לאוכלוסייה, במימון המדינות התורמות הכוללות את האיחוד האירופי, ארה"ב ומדינות ערב העשירות.

כמו כל קבלן משנה, הרשות הפלסטינית גוזרת לעצמה קופון שמן על חשבון העובדים, וכספי הסיוע משמנים את כיסיהם של בכירי הרשות, אנשי עסקים מקורבים, ופקידים ושוטרים שתפקידם כלל לא ברור. מתחת לשכבה דקה זאת נמצא רוב העם, הסובל מ30% אבטלה, כאשר השכר היומי של פועל הוא חמישים ₪ בלבד. אלא שהשיטה הזאת אינה יכולה להימשך לנצח, והיא מתפוצצת כל פעם מחדש. זוהי המציאות שהביאה לפרוץ האינתיפאדה השנייה ולעלייתו של החמאס, והיא יוצרת את התנאים לפרוץ אינתיפאדה שלישית, והפעם נגד הקבלן, על מנת לסלק את האשליה הקרויה מדינת פלסטין.

מבחינה כלכלית אנו חיים במדינה דו לאומית, כאשר ממשלת ישראל היא הריבון בכל התחומים הכלכליים: בנק ישראל קובע באמצעות השקל את מדיניות המטבע של הרשות, בעוד ששר האוצר שולט על המדיניות הפיסקאלית באמצעות "מעטפת המכס" המשותפת לשתי הישויות. הבעיה היא שהשליטה הכלכלית לא מחייבת את ישראל, מאחר והחוק הישראלי לא חל על שטחי הרשות. לכן, חוקי העבודה, הבטוח הלאומי, וכל השירותים הציבוריים הקיימים בישראל לא חלים על תושבי הרשות הפלסטינית.

התוצאה היא כמובן טרגדיה חברתית קשה: המחירים הם מחירים ישראלים, בעוד שהשירותים והשכר דומים לאלה במדינות השכנות. העוני מתפשט ואיתו הכעס על ראשי הרשות ומקורביה, הנהנים מההסדר הפוגעני הזה. המצב הכלכלי דומה מאוד למצב בסוריה, מצרים וירדן, ולכן האביב הפלסטיני, המתנהל "בעצימות נמוכה", יכול לפרוץ בכל רגע נתון.

גם למשבר הכלכלי באירופה ובארה"ב יש חלק בעיתוי של התפרצות המחאה. המדינות התורמות התקררו מלהט המימון של הרשות הפלסטינית. האביב הערבי פותח בפניהן הזדמנויות חדשות בלוב ובמצרים, בעוד שהכספים המוזרמים לרשות לא בונים כלכלה, אלא מממנים את תענוגות מעמד הביניים הפלסטיני, שצורך אך אינו יוצר. הסרבנות הישראלית בנוגע להסדר שלום והקמת מדינה פלסטינית עצמאית יוצרים תחושה של שפיכת כסף טוב עבור מטרה רעה. אם ממילא לא תקום מדינה פלסטינית, מה הטעם לשפוך כספים לחבית ללא תחתית?

מצד שני, כספי הסיוע תרמו ליצירת בועה צרכנית גדולה. הפערים בין שכר הפקידים לבין העלייה המתמדת ביוקר המחייה, כוסו ע"י הלוואות נדיבות מבנקים, שצצו בשנים האחרונות כפטריות אחר הגשם. היום כאשר כספי הסיוע מתמהמהים, והגרעון ברשות הפלסטינית תופח, ברור לכולם שהחגיגה עומדת להסתיים. כמו תמיד, מעמד הביניים המשכיל, שהמשטר מסתמך עליו, הוא בעל הכוח והאפשרות להפגין. אם בעבר מעמד הביניים נהנה מאוסלו, רכש מכוניות ולקח משכנתאות, היום הוא אינו עומד בפירעון חובותיו, והוא מרגיש שהאדמה רועדת מתחתיו. תשלום המשכורות, והעלייה במחירי הדלק והמע"מ, הוציאו אותו לרחוב. כמו במדינות ערב, המחאה של מעמד הביניים פותחת פתח למחאת העניים, אשר מטבעה תהיה יותר אלימה וזועמת.

הרשות על סף פשיטת רגל

בדומה ליוון, ספרד ואירלנד, הרשות הפלסטינית עומדת על סף פשיטת רגל. אלא שאצלנו אין גרמניה, אין בנק אירופי ואין יורו, ובמקומם יש את ישראל, בנק ישראל והשקל. אין כל סכוי שבנק ישראל יחליט על חבילת סיוע כדי להציל את הרשות הפלסטינית, כאשר הוא לא מסוגל לסייע למיליון העניים בישראל. "עניי עירך קודמים", ועניי האוטונומיה השכנה יצטרכו להסתדר לבד.

אלא שפשיטת הרגל של קבלן המשנה משאירה את המעסיק מול ברירה קשה. החוק החדש, המטיל את האחראיות על תנאי ההעסקה של עובדי הקבלן על המעסיק, יכול לתפוס גם במקרה זה. נפילתה של הרשות הפלסטינית משאירה את ישראל כאחראית הבלעדית על השטחים הכבושים, וככל שהמדינה מעמיקה את אחיזתה ומרחיבה את ההתנחלויות, כך היא מעמיקה את האחריות שלה כלפי הפלסטינים הלכודים מאחרי גדר ההפרדה.

המפגינים הפלסטינים דורשים לבטל את הסכמי פריז, שכובלים אותם לכלכלה הישראלית, בתקווה שביטול הסכמי פריז יניח יסוד כלכלי להקמת מדינה עצמאית. אלא שאליה וקוץ בה. עצמאות פירושה לא רק שליטה על המטבע ועל המדיניות הפיסקאלית, אלא בראש ובראשונה להגדיר את הטריטוריה שהחוק והכלכלה הפלסטינית יחולו בה, וזאת כידוע שאלה שישראל מסרבת לדון עליה, ומפעל ההתנחלויות הופך אותה לבלתי פתירה. על כן הדרישה לבטל את הסכמי פריז רותמת את העגלה לפני הסוס. הדרך להשתחרר מישראל כלכלית היא קודם כל להשתחרר מדינית, הווה אומר, לבטל את הסכם אוסלו שהיטיב עם ישראל אבל פגע בפלסטינים קשות, וכך יאבדו הסכמי פריז את תוקפם.

נתניהו מנהל קמפיין מתוקשר בנושא האיראני. הוא מוכן לשלוח מטוסים למרחק 3,000 קילומטר כדי להציל את ישראל משואה קיומית מדומה, כאשר מול חלון ביתו ממש האדמה רועדת, והפלסטינים נדחפים שוב, וביתר עוצמה, לתוך סדר היום הישראלי. מדיניותו הכלכלית ועיוורונו המדיני יוצרים את כל התנאים לסבב אלים נוסף.

למרות כל הניסיונות לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח, יום הדין מגיע. הולך ומתקרב הרגע, שבו ישראל תצטרך לבחור בין חזרה לשליטה צבאית ואזרחית מלאה על שטחים, לבין נסיגה תוך חיסול ההתנחלויות, כדי לאפשר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. מאחר והסדר מדיני לא עומד באופק, פרוץ האביב הפלסטיני הופך לברירה כמעט יחידה. ביבי, כמו אסד, יוכל לשלוח את חייליו לדכא את הפגנות הפלסטינים העניים והמובטלים. ביבי, כמו אסד, יאבד את הלגיטימיות שלו ושל המדינה שהוא עומד בראשה.