הקשקוש של נתניהו אודות הכיבוש

חברי סיעת הליכוד בכנסת שמעו לאחר ביקורו המתוקשר של נתניהו בסולטנות עומאן ש"הכיבוש הוא קשקוש". דבריו של נתניהו אינם פליטת פה או סתם הקנטה של השמאל, ומתברר שבמבט שטחי ניתן לקבוע כי זו קביעה הגיונית המגובה בעובדות. קודם כל, שלושת השליחים היהודים האמונים על המדיניות האמריקאית כלפי הסכסוך עם הפלסטינים, קושניר, גרינבלט ופרידמן, אכן פועלים על בסיס ההנחה ש"הכיבוש הוא קשקוש". אדונם, דונלד טראמפ, סבור שהוא הסיר את הכיבוש מסדר היום כאשר קיים את הבטחתו והעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים. הוא גם רקח את "עסקת המאה" שמטרתה "להכיר במציאות", כלומר לאפשר להתנחלויות להישאר על כנן. על פי המתווה של טראמפ, הרשות הפלסטינית תהפוך לאוטונומיה מורחבת עם כותרת של מדינה.

מי שחושב ש"עסקת המאה" היא עוד גחמה של טראמפ כדי להשביע את רצונם של בוחריו האוונגליסטים, יופתע לשמוע כי התכנית הזאת מקבלת גבוי מלא ממדינות המפרץ, ובראשם סעודיה בהנהגת יורש העצר מוחמד בן סלמאן. ההתגייסות של בן סלמאן למען תכניתו של טראמפ נובעת מהשנוי שחל במדיניות האמריקאית במזה"ת עקב ביטול הסכם הגרעין שחתם אובאמה עם איראן, והנכונות של הבית הלבן לתמוך בהפיכה השקטה והאלימה של יורש העצר הסעודי נגד מתנגדיו מבית. העיתונאי הסעודי הבכיר, עבד אל רחמן אל-ראשד, בעל הטור בעיתון "אל-שרק אל-אווסט", מגבה את התמיכה הסעודית בתכנית טראמפ על ידי האשמת הפלסטינים בכך שהם לא מציאותיים. "עם חלוף הזמן, ובשל סירובם המתמשך והרטוריקה המתלהמת שבה נקטו, אפסו זכויותיהם". (אל-שרק אל-אווסט 18-9-18)

נתניהו הוסיף והסביר לחברי סיעת הליכוד בכנסת שעוצמתה של ישראל היא הקובעת את יחסן של מדינות האזור אליה. יתר על כן, בביקוריהם התכופים, הפומביים והמוסתרים מהעין במדינות המפרץ, שומעים הפוליטיקאים הישראלים מילים מעודדות ממנהיגי האזור, המחזקים את התחושה שאכן "הכיבוש הוא קשקוש", והוא אינו מפריע לנורמליזציה של היחסים עם ישראל. הסיבה לכך ברורה. איראן מהווה את האיום האסטרטגי העיקרי על קיומם של המשטרים הערבים, ונתניהו ידוע כשחקן המרכזי במלחמה לבלימת ההשפעה האיראנית באזור. לפיכך הציר טראמפ – נתניהו הוא הערובה הטובה ביותר לשלומם של אותם משטרים לאחר הזעזוע העמוק שיצר האביב הערבי.

היה זה אותו עבד אל רחמן אל-ראשד אשר שיבח את הסולטאן קאבוס מעומאן והסביר שימי החרם על ישראל חלפו-עברו. הוא ייחס זאת גם לתפקידה של ישראל בסוריה: "לאחר שבעבר נחשבה (ישראל) לתפוח רעיל אשר כולם חוששים ממנו, נוצר מאזן כוחות צבאי חדש, ובכך הפכה ישראל לגורם חשוב לבטחון האזור" (28-10-18). את העמדה הערבית החדשה ניתן איפה להגדיר כך: אנו המשטרים הערביים הדיקטטורים עוברים תקופה סוערת המאיימת על עצם קיומנו. היעלמותן של לוב, תימן, סוריה ועיראק כישויות מדיניות יצרה קרקע פורייה להתפשטות איראן, והסכנה הקיומית שלנו גוברת על בעייתם של הפלסטינים, שבמשך 30 שנה לא השכילו לפתור את בעייתם. מקומה של ישראל, ועוצמתה הצבאית והטכנולוגית חשובה לנו מאוד ככוח מאזן מול האיום האיראני.

במילים אחרות הבעיה הפלסטינית ירדה מהשולחן, חדלה להיות בעיה ערבית, והפכה להיות בעיה ישראלית פנימית. נתניהו מאוד מעודד ומחוזק גם מהתמיכה הגורפת של טראמפ וגם מהשנוי האסטרטגי שחל בעולם הערבי, אלא שהפיכתה של השאלה הפלסטינית לבעיה פנימית ישראלית אינה אומרת שהבעיה נעלמה. להפך, היא נופלת על כתפיה של ישראל לבדה, מאחר וחמישה מליון פלסטינים אינם נעלמים לשום מקום.

הכיבוש אולי הפך לקשקוש, אבל הטילים שהומטרו בראשית השבוע על ערי הדרום אינם קשקוש כלל ועיקר; כך גם ההפגנות השבועיות על הגדר אינן קשקוש, שלא לדבר על המשבר ההומניטרי בעזה. כל אלו הופכים לבעיה ישראלית קשה שאין לנתניהו כל פתרון עבורה. בניסיונו לתרץ את הסכמתו להכניס דולרים קטרים לתשלום משכורות של פקידי חמאס תמורת הפסקת ההפגנות על הגדר, טען נתניהו ש"אין פתרון מדיני עם החמאס כפי שאין פתרון מדיני עם דאע"ש", והוסיף שהוא מוכן לשלם מחיר פוליטי על הסדר עם חמאס תמורת הקלת המצור.

אלא שטענותיו של הקוסם נתניהו לא מחזיקות מים. אין כיום מדינה מערבית שמוכנה לממן את דאע"ש במיליוני דולרים, בעוד שנתניהו מאפשר לנציג קטר להכניס מזוודות מלאות דולרים כדי לקנות שקט. יומיים לאחר שנתניהו נאלץ לשלם את המחיר הפוליטי בפעם הראשונה, הוא נאלץ לשלם מחיר פוליטי פעם שניה כאשר הסכים להפסקת אש, למרות שחמאס ירה 500 רקטות על ישראל מבלי להתחייב להפסיק יריית רקטות בעתיד.

גם אם הכיבוש הוא קשקוש, נתניהו ימשיך לשלם מחיר פוליטי כבד על העדר מדיניות ועל הסתמכותו על ידידיו המפוקפקים מהמפרץ. האבסורד בעמדת נתניהו התגלה במלוא חריפותו השבוע. נתניהו נושא ונותן עם מי שהוא מודה כי לא ניתן להגיע עימו להסדר מדיני, ומסרב בתוקף לנהל מו"מ עם מי שכן מוכן להגיע אתו להסדר מדיני, כלומר עם אבו מאזן. הסיבה לכך היא שהסדר עם אבו מאזן יחייב את נתניהו לוויתורים פוליטיים שהוא אינו מוכן לשלם, והוא נמצא במבוי סתום.

לאור המצב הפנים פלסטיני, שמתבטא בנתק בין חמאס לרשות הפלסטינית, "הסדר" בין חמאס לישראל הוא בלתי אפשרי. כל הסדר עם חמאס, כולל המימון של קטר, זוכה לביקורת צולבת של הרשות הפלסטינית על החמאס, כמי שנותן יד לעיסקת המאה עם טראמפ, ומוותר על רעיון המדינה הפלסטינית. האשמה זו מאלצת את חמאס להצהיר שהוא לא זונח את דרך ההתנגדות המזויינת ומסרב לכל הסדר עם הכובש.

עוצמתה של ישראל אמנם מפתה את הדיקטטורות הערביות, אבל אין בה כדי לפתור את הבעייה הפלסטינית הפנימית שלה. חמור מזאת, השבוע החולף חשף עד כמה הקואליציה שנתניהו מסתמך עליה רופפת. קודם כל, תוצאות הבחירות לקונגרס האמריקאי מאוד הרגיזו את טראמפ, אשר התעלם מהמהפך הפוליטי לטובת הדמוקרטים וזעק בגרון ניחר "ניצחנו". אלא שבמציאות המוני נשים וצעירים יצאו להצביע כשהם מונעים ע"י תיעוב כלפי טראמפ וכל מה שהוא מייצג, והביאו למהפך בקונגרס לטובת הדמוקרטים. מעטפות הנפץ שנשלחו לבחירי המפלגה הדמוקרטית, והרצח בבית הכנסת בפיטסבורג רק מראים לאן הרטוריקה המסיתה והמפלגת של טרמפ מובילה. לכן נתניהו צריך להיות מודאג, כי התוצאות בארה"ב אינן מבשרות טובות עבורו ועבור ידידיו מהמפרץ.

שנית, רציחתו של העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י בהוראתו של בן סלמן מראה עד כמה מעמדו של המנהיג הסעודי, בן בריתם העיקרי של טראמפ ונתניהו, מעורער. העובדה שנתניהו השקיע את כל הונו הפוליטי באישים מפוקפקים כמו טראמפ ובן סלמאן מצביעה על קוצר ראייה ועל הרפתקנות מדינית. כשם שנתניהו טוען שהכיבוש הוא קישקוש, כך גם טראמפ מתרברב שהוא ניצח בבחירות האמצע. אולם המציאות שונה לחלוטין. ההתפטרות של שר הבטחון ליברמן מראה עד כמה גבוה המחיר שהאירועים בעזה גבו מנתניהו. העלמות עתידית של טראמפ ובן סלמאן יותירו את נתניהו מול מציאות פוליטית קשה עוד יותר. הממסד האמריקאי הדמוקרטי סולד מנתניהו, המשטרים הערביים עליהם הוא מסתמך חלשים, מנוכרים מהעם ומושחתים.

כך נשאר נתניהו לבדו מול מציאות עגומה, כשהוא אחראי על גורלם של 5 מיליון פלסטינים הנמצאים תחת כיבוש ישראלי, גם אם בטיפשותו הוא מכנה אותו "קשקוש", בעוד שעתיד להקת המעודדים שלו בבית הלבן ובחצרות המפרץ לוטה בערפל.

 

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת