הקשר בין הומופוביה וגזענות: האופי הפוליטי של דרישת הלהט"בים לשוויון

בהפגנה ההמונית שערכו הלהט"בים בכיכר רבין הם העלו לראשונה את דרישתם לשוויון מלא, ולא רק את ההכרה בהם כשונים. הם זעקו בכיכר את דרישתם לשוויון, ונגד העוול הנגרם להם ע"י ממשלה אטומה, המונעת מגברים הומוסקסואלים להביא ילדים באמצעות אם פונדקאית.

דרישתם של הלהט"בים כוונה ללבבות רבים בחברה הישראלית, הדורשים חברה שוויונית ודמוקרטית כאשר המדינה שלהם היא מדינה מפלה, המעדיפה את בני הלאום היהודי על פני הלאום הערבי. לא בכדי כולל הדגל הלהט"בי את כל הצבעים והגוונים, וכולל ימנים ושמאלנים, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים. אבל המחאה הזאת, כמו גם קודמתה החברתית, יודעת לעשות הפרדה ברורה בין חברה שוויונית ובין מדינה שוויונית. אלא שהפרדה כזאת, גם אם החברה הישראלית הסכינה אליה מאז ומתמיד אינה אפשרית.

הפעם הנסיון להפריד בין מדינה מפלה ולבין חברה מפלה נראה מאולץ במיוחד, לאור העובדה שחוק הפונדקאות עבר יחד עם חוק הלאום. הם  נולדו כרוכים זה בזה כמו תאומים סיאמיים ע"י קואליציית הימין הפונדמנטליסטי החילוני והמפלגות החרדיות. הלילה הארוך בו העבירה הקואליציה סדרה של חוקים "לאומיים", כמו החוק נגד "שוברים שתיקה", חוק הלאום וחוק הפונדקאות בטאה שיא של תהליך ארוך. זאת עיסה שתססה במשך הרבה זמן ועלתה על גדותיה באותו לילה גורלי בו מימש הימין הפונדמנטליסטי את מלוא מאוויו האפלים, וכפה ברוב את רצונו על הכנסת.

לא נחדש הרבה אם נזכיר כי מי ששרף יהודים בגלל מוצאם שרף גם הומוסקסואלים, צוענים ונכים, ומי ששונא ערבים ומגרש פליטים בגלל צבע עורם, ירדוף ויפלה את ההומוסקסואלים גם אם הם יהודים. העובדה ששני החוקים עברו בחסות אותו רוב ובאותו תזמון אינו מקרית, היא מבטאת מציאות המסכנת את עתידה של החברה הישראלית כולה.

מי שחושב שנתניהו נכנע ללחץ החרדים, ושהוא מעדיף את הקואליציה על פני התחייבותו לאפשר פונדקאות גם להומוסקסואלים, אינו קולט באיזה עולם אנו חיים. החוקים המפלים אינם נוגעים רק לערבים וללהט"בים. מי שעומדים מאחורי החוקים אלה, ודוחפים לשנות את פני בית המשפט העליון, להעביר את הצבא ומערכת החינוך תהליך הדתה, להחיל את החוק הישראלי על ההתנחלויות ולהעדיף את התרבות "הציונית" על פני האמנות הנשכנית והחופשית – אינם החרדים. הם  דווקא אנשי הבית היהודי ומפלגת הליכוד החדשה, הימין הפונדמנטליסטי הישראלי המתחבר כיום עם דומיו באירופה ובארה"ב.

אין זה מקרה שאהדתם המשותפת של פוטין וטראמפ לנתניהו היתה אחד הנושאים שחברו ביניהם בפגישתם בהלסינקי. פוטין שונא הומוסקסואלים, טראמפ שונא אותם עוד יותר, שניהם נשענים על לאומנות חשוכה המעורבת בשנאת זרים, הם שונאי נשים ואוהבי כוחנות בוטה, ובגלל זה אוהבים את ביבי. ביבי הפך ליקירם של מיטב הנבלים הלאומנים בעולם, הוא משמש להם דוגמא והם מסמנים בשבילו את הכוח העולה. אז למה לו להתחשב בזכויות הומוסקואלים, ערבים או מהגרים?

הטרנד הלאומני שוטף את העולם מהודו ועד רוסיה מאירופה ועד ארה"ב, והאומות משכתבות את ההיסטוריה מחדש. כולן מעדיפות את העבר המפואר על פני העתיד הלא נודע: טראמפ רוצה להחזיר את אמריקה לגדולתה, פוטין מחקה את איוון האיום, אוסטריה, הונגריה, ופולין משחזרות את עברן, וכולם ביחד חברו לנתניהו הפועל אף הוא להגדיר את ישראל מחדש: להחליש את בית המשפט, להשתלט על התקשורת הבוגדנית, לחסל את האליטות הישנות, למחוק כל זכר לתכנית פיוס עם הפלסטינים. פולין החדשה, שעל אדמתה הושמדו 3 מיליון יהודים ממציאה ביוגרפיה חדשה שלפיה, למעט כמה תפוחים רקובים, היא חפה מכל שתוף פעולה עם הנאצים. המפלגה הלאומנית השלטת חוקקה "חוק לאום" משלה, ובו היא קובעת שמי שמאשים את העם הפולני בשיתוף פעולה עם הנאצים דינו שלוש שנות מאסר.

ניצולי השואה וצאצאיהם הבטיחו לא לשכוח ולא לסלוח, אבל נתניהו סלח ושכח, כי הממשלה בפולין היא בשר מבשרו. היא מבטלת את עצמאות בית המשפט העליון הפולני, היא רואה בעיתונות החופשית גורם שמפיץ חדשות כוזבות, היא רואה בנתניהו בן ברית במאבקה באויבתה המושבעת, הלא היא אירופה הליבראלית. אליהם חוברים פוטין וטראמפ, שהכריז כי הוא רואה בגרמניה יריב.

חוק הפונדקאות וכמוהו חוק הלאום, אינם מבטאים אילוצים קואליציוניים, ואינם פרי התחרות שבין בנט לבין נתניהו באשר למי יותר ימני. הם מבטאים את הבחירה האסטרטגית של הימין הישראלי המונהג ע"י בנימין נתניהו שמתייצב באופן ברור לצד המחנה הלאומני הפשיסטי הבינ"ל. מול האיחוד האירופי של מרקל ומקרון ניצבת היום קואליציה רחבה ואימתנית הכוללת את הציר החדש פוטין – טראמפ, ולצדם תומכי הברקזיט הבריטים כדוגמת שר החוץ המתפטר בוריס ג'ונסון, מתיאו סלביני מהמפלגה השלטת באיטליה, ויקטור אורבן ההונגרי, סבסטיאן קורץ האוסטרי ומטאוש מורבייצקי הפולני.

העולם כפי הכרנו אותו עד כה, אותו עולם גלובלי הדוגל בדמוקרטיה ליברלית שינה את פניו ללא הכר. הגלובליזציה שהתבססה על משטר ניאו ליברלי פשטה את הרגל, והמשבר הכלכלי הגדול של שנת 2008 יצר מפץ פוליטי עולמי שהחזיר לאופנה את הלאומנות, הפטריוטיזם, ההסתגרות, והעדפת הגזע הלבן.

הדגל הלהט"בי אינו מספיק רחב כדי לעמוד מול הגל הלאומני פשיסטי השוטף את העולם. כדי שמאבק זה יצליח צריך להוסיף לו הרבה דגלים אחרים של כל הכוחות החברתיים המודרים מהעולם החדש והחשוך. כיכר רבין לא הייתה מתמלאת ביום א' האחרון לו הצטמצם המאבק לקומץ גברים הומוסקסואלים הדורשים את הזכות להביא ילד לעולם באמצעות נשים פונדקאיות. הכיכר התמלאה כי הציבור הרחב מרגיש שהממשלה הזאת מובילה את ישראל למקום חשוך, שהאג'נדה שלה מוכתבת ע"י משיחיסטים דתיים לאומנים, וכי הפופוליזם המבוסס על שנאת ערבים, מהגרים, הומוסקסואלים ונשים הופכת את ישראל למדינה שקשה לחיות בה.

בדיוק כפי שאין מי שיכול לפענח מה בדיוק רוצה טראמפ להשיג בארה"ב ובעולם, כך אין מי שמסוגל להבין לאן חותר נתניהו. כאשר התראיין היום השר שטייניץ על השאלה מה יהיה גורלה של עזה, הוא ענה בכנות "אף אחד לא יודע". למנהיג המעצמה הגדולה ביותר אין ראייה ברורה לאן הוא חותר, וכמוהו נתניהו. הוא יודע לחתור במים עכורים, הוא יודע לצלוח משברים קואליציוניים, הוא הוכיח את כשוריו לנצח בבחירות – אבל אין לו מושג איך תיראה ישראל בעוד עשר שנים.

חוק הלאום מוכיח כי אין לימין הישראלי חזון. הוא בונה חומות של שנאה ואפלייה, תוך נסיון למנוע את הבלתי נמנע – היווצרותה של חברה דו לאומית ומגוונת, בה ידורו זה לצד זה ישראלים ופלסטינים; חברה המבוססת על כלכלה שיתופית, אנרגיות מתחדשות, תשתיות משותפות ומשטר דמוקרטי המכיר בשוויון בין כל האזרחים ללא הבדל דת, מין, גזע ונטייה מינית.

חשיבותה של הפגנת הלהט"בים בתל אביב נובעת מהאופי הפוליטי שלה. עצם הדרישה לשוויון מעלה את עקרון השוויון עבור כולם. מי שמתנגד לאפלייה על רקע נטייה מינית אינו יכול להתעלם מהאפלייה על רקע לאומי דתי. חוק הלאום וחוק הפונדקאות קשורים זה לזה בטבורם, כפי ששנאת ערבים וההומופוביה קשורים אחד לשני. המאבק לזכיות הלהט"בים הוא חלק ממאבק האיתנים בין הלאומנות לסולידריות הגלובלית, בין הדיקטטורה לדמוקרטיה, בין הליברליזם ובין השמרנות, בין דמוקרטיה לבין כיבוש. על כן חשוב לתמוך בו דווקא בימים בו איבד העולם את המצפן המוסרי והערכי שלו.