הרשות הפלסטינית מתייבשת

נתניהו אימץ לעצמו את האסטרטגיה של טראמפ, דהיינו במקום להשתמש בכוח צבאי קטלני, הוא משתמש בכוח הכלכלי כנשק ממוקד ותכליתי. מרגע שנבחר הפך טראמפ את הסנקציות הכלכליות לנשק העיקרי שלו כדי להשיג הישגים מדיניים וכלכליים. זאת בניגוד לנשיא הרפובליקאי הקודם ג'ורג' בוש וסגנו דיק צ'ייני, שסברו שהעליונות הצבאית האמריקאית היא שמאפשרת לאמריקה לסדר את העולם מחדש. התוצאה היתה שהמלחמה באפגניסטן והכיבוש של עיראק עלו לאמריקה כטריליון דולר, אלפי קרבנות, והתמוטטות כלכלית, שגררה אחריה את הכלכלה העולמית. לעומתם החליף טראמפ את הדיסקט. אין צורך להקריב חיילים ומיליארדי דולרים, אפשר להגיע להשגים משופרים על ידי הפעלת מנופים כלכליים.

כך הפכו הסנקציות הכלכליות על צפון קוריאה לאמצעי להכריח את מנהיגה קים ג'ונג און לוותר על הנשק הגרעיני. מול סין הפעיל טראמפ את העלאת המכסים כדי לשפר את המאזן המסחרי בין ארה"ב לסין. מול איראן מהדק טראמפ את הסנקציות הכלכליות ומבטל את הפטורים לייבוא נפט איראני משמונה מדינות, דבר שמחמיר את מצבה של איראן וחונק את המשטר הסורי, שנשאר בלי טיפה של דלק. בהתאם למדיניות זו החליט טראמפ לקצץ את הסיוע לרשות הפלסטינית, במטרה לגרום לה לקבל את "עיסקת המאה" שהגו יועציו קושניר, פרידמן וגרינבלט.

דרכו של אבו מאזן להתנגד לתכנית האמריקאית הייתה לדחוף את ראשו עמוק בחול, ולסרב להיפגש עם הנציגים האמריקאים. למעשה הטילה הרשות הפלסטינית חרם על ממשל טראמפ, ובתגובה קבלה את ביטול הסיוע האמריקאי עד שאבו מאזן יאות להפגש ולקבל לידיו את ההצעה האמריקאית. האמריקאים חושפים שבכוונתם להציג את התכנית עד לאחר חודש הרמדאן, אלא שכמה מועדים קודמים כבר נדחו מספר פעמים, כי השושבין העיקרי, אבו מאזן, כלל לא מוכן להשתתף בחתונה.

אמנם קושניר כבר קבל את הסכמתו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן, שבתמורה טראמפ זיכה אותו מכל אשמה ברצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י, וגם נתניהו עושה את עצמו כלא מבין, אבל הוא לגמרי בעניינים. נשארת רק השאלה איך מביאים את אבו מאזן לקבל את הפתרון המיטבי לישראל, כזה ששום נשיא אמריקאי קודם לא הצליח להביא.

את צעדיו הראשונים עשה טראמפ ללא היסוס. לפני שנה בדיוק הוא העביר את השגרירות האמריקאית לירושלים כדי לסלק את הנושא השנוי במחלוקת הזה משולחן המו"מ. ג'ארד קושניר מצדו הודיע על ביטול התמיכה האמריקאית באונר"א לאחר שהארגון הואשם בשחיתות, על מנת לסלק את נושא הפליטים העומד בדרכו של הסדר סופי.

באשר לנושא השלישי שהיה אמור להידון בשיחות על הסדר הקבע, כלומר ההתנחלויות, נתניהו הודיע במערכת הבחירות האחרונה כי בכוונתו לספחן לישראל. הינה כי כן, ללא הסכמה של הרשות הפלסטינית, ובהסכמה שבשתיקה של מנהיגי ערב התלויים בחסדיו של טראמפ, עיסקת המאה מגיעה למימושה הסופי. זאת לאחר ששלושת הנושאים שהיו אמורים להידון במו"מ על הסדר הקבע כבר הגיעו לכאורה לפתרונם החד צדדי.

כל מה שנשאר עתה הוא להכריח את אבו מאזן לקבל את התכנית לידיו, לעמוד על הבמה בקהיר לצידו של עבד אלפתאח סיסי, הכפיות הלבנות של מנהיגי המפרץ יתנוססו ברקע, ואבו מאזן יאלץ לחתום על עיסקת המאה ביד מהססת, לא לפני שסיסי יסנן בין שיניו: "תחתום יא כלב", כפי שעשה מובארכ ליאסר ערפאת בטקס חתימת הסכם השלום עם ישראל בשנת 1994.

רבין, פרס וערפאת קיבלו פרס נובל לשלום. ספק אם אבו מאזן יקבל פרס כלשהוא עבור אוטונומיה פלסטינית חסרת אונים התלויה לחלוטין בחסדי ישראל. במילים אחרות עיסקת המאה תהרוג את אבו מאזן מבחינה פוליטית ותיצור מציאות של אפרטהייד הלכה למעשה.

לכן הדרך שנותרה לנתניהו אם ברצונו להכניע את אבו מאזן, היא להצמד לאסטרטגיה של טראמפ ולהפעיל את המנוף הכלכלי עד כאב. זאת באמצעות החקיקה המאשרת לממשלה לקצץ כ- 40 מיליון שקל בחודש מכספי המכס שישראל גובה עבור הרשות הפלסטינית, המשקף את גובה הסכום החודשי שמשלם אבו מאזן למשפחות האסירים בבתי כלא ישראלים.

נתניהו וטראמפ משחקים את "משחק סכום האפס", כשהמטרה היא להביא את הרשות הפלסטינית אל סף קריסה כלכלית כי היא תלויה לחלוטין בכספים אלה. הבעיה היא שהיחסים בין הרשות וישראל שונים תכלית השנוי מהיחסים בין ארה"ב וסין, או בין צפון קוריאה ואיראן. זאת כי ישראל למעשה לא יכולה להסתדר בלי הרשות פלסטינית.

אבו מאזן, כמו רבים לפניו, ידע איך להפוך את החולשה לעוצמה. לא רק שהוא מסרב להפגש עם האמריקאים, הוא גם מסרב לקבל את הסכומים המקוצצים שישראל חייבת להעביר לו, ורק לאחרונה החזיר את 600 מיליון השקל המקוזזים שישראל העבירה ללא הסכמתו לבנקים הפלסטינים.

בלית ברירה אבו מאזן קיצץ את משכורותיהם של 160 אלף הפקידים והשוטרים שלו למחצית השכר. בתגובה נאלצו הבנקים הפלסטינים גם הם לקצץ את החזרי המשכנתאות והחובות לחצי. לעומת זאת משפחות האסירים ממשיכות לקבל את מלוא הקצבה, וזאת מסיבה פשוטה. הקצבאות האלו קושרות את כל "המשפחות הלוחמות" לרשות הפלסטינית, מה שנותן לה יציבות שלטונית. העמדה "הלאומית" של אבו מאזן נובעת משיקול קר מאוד של השרדות. מה שמבקשת ישראל הוא גזר דין מוות על הרשות הפלסטינית, לא פחות מעיסקת המאה.

סירובו העיקש של אבו מאזן מעמיד את נתניהו בפני החלטה קשה: האם לסגת, ולאפשר את העברת הכספים לאבו מאזן, או להסתכן בהתמוטטות הרשות הפלסטינית. סוגיה זאת מצטרפת להחלטה, האם להקל את המצור על עזה ולהעביר את מיליוני הדולרים הקטרים ובכך להיכנע לתנאי החמאס, או לסרב ולהסתכן באסון הומניטרי בעזה.

אם נבדוק את האפקטיביות של המנופים הכלכליים שהפעיל טראמפ נלמד שהם לא משיגים כל תוצאה. צפון קוריאה ממשיכה בהתחמשות הגרעינית, סין לא נבהלה והמו"מ איתה מתנהל לשביעות רצונם של הסינים, וההשפעה המיידית של הסנקציות על איראן היא עלייה של 30% במחירי הדלק, מה שפוגע גם בכיסו של כל אזרח בישראל.

ההחלטה העומדת מול נתניהו אינה האם להציל את הרשות הפלסטינית ולהעביר את מלוא הסכום, אלא האם לשבור את אחדות השורות עם טראמפ, ולהביא לקבורתה של "עיסקת המאה" בטרם יציאתה לאוויר העולם. למעשה זרזה עיסקת המאה של טראמפ תהליכים שהיו אמורים להמשך עד אין קץ. הנסיון המגלומני של טראמפ, ושאיפותיו הלא פחות מגלומניות של נתניהו להשתלט על הגדה המערבית ולספח את ההתנחלויות בהסכמת הפלסטינים, הביאו את ישראל לנקודת האל חזור. סיפוח ההתנחלויות כפי שהבטיח נתניהו, בהסכמת טראמפ, פירושה למעשה סופה של הרשות הפלסטינית, והחזרת השליטה הישראלית המלאה על שלושה מיליון פלסטינים בגדה המערבית. האלטרנטיבה השנייה, חלוקת הארץ לשתי מדינות ריבוניות הפכה לבלתי ישימה פוליטית וכלכלית.

נתניהו הוכיח שוב ושוב שהוא אכן קוסם, ובעיקר שהוא פיקח היודע לצאת מהצרות שחכם כלל לא היה נכנס אליהן. העם אוהב את ביבי ומאמין שיצליח להחלץ מתיקיו הפליליים. הוא גם סומך על נתניהו שידע להמשיך לנווט כלכלה המיטיבה עם מעמד הביניים. הוא מאמין שטראמפ טוב ליהודים, למרות התגברות ההתקפות האנטישמיות מאז שנבחר לנשיאו, ובעיקר הוא מאמין שביבי טוב לבטחון.

אבל ככל הנראה בקדנציה הזאת העם יאלץ להצטער על בחירתו הלא שקולה. התיקים הפליליים ירדפו את ביבי ואת שריו למרות נצחונו בבחירות, טראמפ כבר חטף מכה כשאיבד את הרוב בקונגרס, והרשות הפלסטינית גמרה אומר לעשות מעשה שמשון ולהמית נפשה עם היהודים.

מכל זה ניתן להסיק שהבחירות האחרונות היו פספוס אחד גדול, מאחר והשאלות האמיתיות כלל לא עלו לדיון: לא קמה מפלגה שאמרה לא "לעיסקת המאה", שהתנגדה להעברת השגרירות לירושלים, ואין מפלגה שיש לה את האומץ להסתכל על המציאות כהווייתה. טראמפ ונתניהו קברו סופית את רעיון שתי המדינות, וכל מה שנותר הוא להחליט בין שתי אלטרנטיבות – אפרטהייד, או מדינה דמוקרטית אחת לישראלים ופלסטינים מהירדן לים.  

Avatar

אודות יעקב בן אפרת