הרשימה המשותפת: לא בדיוק הקונגרס הלאומי האפריקאי

אין שום דמיון בין הרשימה המשותפת לקונגרס האפריקאי בהנהגתו של נלסון מנדלה שמנהיגיו מסרו את חייהם למען החופש, והוליכו המונים ברחובות. האירוניה בהשוואה בין הרשימה המשותפת בישראל ובין ה-ANC היא שזו תקפה כיום כאשר בוחנים את הגירסה המסואבת של הקונגרס בהנהגתו המושחתת של ג'ייקוב זומה. בדרום אפריקה החדשה של 2015 ממשיכי דרכו של מנדלה מוצאים את עצמם במאבק נגד הקונגרס במסגרות פוליטיות חדשות. גם כאן דרושה תנועה חדשה שתתקומם נגד השמרנות והשחיתות של מפלגות העבר

הקמת הרשימה המשותפת של המפלגות הערביות עוררה ויכוח בין תומכים ומתנגדים בגלל החיבור בין גורמים פוליטיים בעלי אידאולוגיות מנוגדות – חילוניים (חד"ש ובל"ד) מול התנועה האסלמית – גורמים שנמצאים במלחמת חורמה ביניהם מזה כמה עשורים. התומכים טוענים שלא היה מנוס מהאיחוד, לנוכח הצורך להתאחד נגד הימין הפשיסטי. מנגד עולה טענה שהרשימה היא תמונת הראי של הימין הגזעני היהודי, וקריאתה לאחדות ערבית סוגרת את הערבים בגטו לאומי, ובכך היא מנציחה את העימות ומחזקת את הטענה של הימין היהודי, שערבים ויהודים הם אויבים שאינם יכולים לשתף פעולה.

לטענה זו עונה גדעון לוי (הרשימה המשותפת תציל את ישראל הארץ 8.3.15) כי האופי הערבי של הרשימה אינו מונע מיהודים להצטרף אליה. הוא אף מרחיק לכת ומשווה את הרשימה לתנועת השחרור של דרום אפריקה שלחמה נגד משטר האפרטהייד, "הקונגרס הלאומי האפריקאי" של נלסון מנדלה. הרשימה היא קרן האור במערכת הבחירות הנוכחית, אומר לוי, וחשוב שגם יהודים יצביעו עבורה, ולא יירתעו מכך שמדובר ב"מפלגה ערבית". לטענתו של לוי, כשם שהקונגרס היה התנועה של הילידים המדוכאים בדרום אפריקה, ויהודים הצטרפו לשורותיה ולחמו אתה, כך גם הרשימה המשותפת היא תנועת הילידים המקופחים בישראל, ועל כן על היהודים להצטרף אליה.

למרות קווי הדמיון הרבים בין ישראל של 2015 לדרום אפריקה בימי האפרטהייד, ההשוואה שעושה לוי שטחית וחסרת בסיס. ההבדל בין רשימתם של איימן עודה, אחמד טיבי, ג'מאל זחאלקה וטלב אבו עראר, לבין הקונגרס של נלסון מנדלה, אוליבר טאמבו וג'ו סלובו, הוא תהומי, ובולט לעין בכמה תחומים מהותיים:

תכנים ריאקציונייםהקונגרס היה במהותו תנועה שמאלית פרוגרסיבית. אמנת החרות שאימץ בשנת 1955 שמה לה למטרה, לא רק להילחם באפליה הגזענית של משטר האפרטהייד, אלא לייסד חברה מתקדמת שמושתתת על שוויון אזרחי, שכר שווה לנשים, אחוות עמים, וחזון של שלום וחירות. הרשימה לעומתה, היא שותפות בין מספר מרכיבים שאחד המרכזיים ביניהם הוא התנועה האסלאמית, שתכניה רחוקים מהחזון הזה כמרחק מזרח ממערב. התנועה האסלאמית אינה תומכת בבמאבק נגד דיכוי נשים ערביות, נגד סתימת פיות, למען חופש המחשבה והיצירה האמנותית, אלא להפך. זוהי תנועה דתית במהותה אשר, בחסות הרשימה, מתכסה בלבוש של מאבק לאומי. מפלגת בל"ד, המרכיב השני ברשימה, דוגלת באידאולוגיה לאומנית צרה, המבטלת את האפשרות של שותפות יהודית ערבית.

ניתוק מהשטחהקונגרס הלאומי האפריקאי אופיין ברוח ההקרבה של מנהיגיו, ובקשר ההדוק שלהם לשטח. לעומת מנדלה וחבריו, שישבו בכלא עשרות שנים בשל נאמנותם לעקרונות החופש והדמוקרטיה, מנהיגי הרשימה המשותפת נמנים על מעמד הבינים הנהנתני, ואינם מוכנים להקריב דבר למען השינוי המיוחל. הקונגרס איגד בשורותיו תנועות המונים, כולל את האיגוד של העובדים במכרות הזהב, שהשביתו לא אחת את התעשייה הדרום אפריקאית כחלק מהמאבק לשחרור. הרשימה המשותפת מנותקת לחלוטין מהשטח, מנהיגיה אינם זוכים לאמון הציבור, ואינם מסוגלים לגייסו למאבק המוני. הם דואגים לעצמם לתפקידים, בכנסת, בראש רשויות מקומיות, בהסתדרות, ובונים את האלקטורט שלהם על תמיכתן של החמולות הגדולות.

נגד האביב הערבי: ההבדל החשוב והקריטי בין שתי התנועות הוא בהקשר ההיסטורי והאזורי. הקונגרס הלאומי האפריקאי היה מרכיב חשוב בתנועת השחרור המהפכנית נגד הקולוניאליזם האירופאי בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים,  שנתמכה על ידי מעצמת העל הסובייטית. כאשר מנהיגי הקונגרס החליטו לפתוח במאבק נגד שלטון האפרטהייד, הם נשענו על עורף לוגיסטי של הגוש הסובייטי, ושל ממשלות לאומיות פרוגרסיביות בטנזניה ואלג'יר. תהום עורף אסטרטגי זה שהיה ל-ANC ובין התמיכה לה זוכה  הרשימה המשותפת מקטר, נסיכות גז המייצגת כוון שמרני ודכאני.

רוחות האביב הערבי המנשבות באזורנו כיום, מבטאות את הרוח המהפכנית של צעירים, פועלים ואיכרים, ועניים השואפים לחופש וצדק חברתי. מאבק זה, שהחל בשנת 2011, עובר עליות ומורדות, אך אין ספק שמה שמתרחש לפני עינינו הוא שינוי שאין ממנו חזרה, בדיוק כמו תהליך הדה קולוניזציה שעברה אפריקה בזמנו. למרבה הבושה, רובם המכריע של מנהיגי הרשימה המשותפת, מתייצבים דווקא נגד האביב הערבי.

חד"ש, והמפלגה הקומוניסטית הישראלית שעומדת בראש הרשימה, תומכות בגלוי במשטרו של בשאר אסד בסוריה, אחד המשטרים האפלים והרצחניים שידעה ההיסטוריה האנושית. במצרים חד"ש מתייצבת לימין הדיקטטורה הפשיסטית של הגנרל עבד אל-פתאח א-סיסי, שחותר לחסל את בשורת האביב של כיכר תחריר. בל"ד מנסה להתנווט לפי הזיגזגים של הנסיכות עתירת הממון קטר, שם יושב מנהיגה ד"ר עזמי בשארה, תוך שהיא מטשטשת את הניגודים המפלגים אותה בין תומכי אסד ומתנגדיו.

הקונגרס שהסתאבלצורך הגילוי ההיסטורי הנאות, חשוב להזכיר שהקונגרס המהפכני של שנות הששים, השבעים והשמונים  כבר אינו קיים. עם נצחונו בבחירות וביטול משטר האפרטהייד בשנת 1994, הקונגרס הפך מתנועת שחרור מעוררת השראה למפלגת שלטון, המאופיינת במערכת בירוקרטית מסואבת, המקדמת עילית שחורה במקום לבנה. מה שמסמל תהליך זו יותר מכל, הוא מי שמכהן היום כנשיא דרום אפריקה, ג'יקוב זומה, פוליטיקאי מושחת, פוליגמיסט, אדם שהואשם באונס וזוכה, ויש הטוענים שניצח בבחירות לא מעט בזכות חיזוק מגמות שמרניות שבטיות.

האירוניה במאמרו של לוי היא, שההשוואה שהוא עושה יכולה להיות תקפה אם מדובר בגרסה המסואבת הנוכחית של הקונגרס בהנהגתו הפרו קפיטליסטית והמושחתת של ג'ייקוב זומה, אבל היא מופרכת לחלוטין אם מתייחסים לתנועה המפכנית שהפילה את משטר האפרטהייד. אין שום דמיון בין הרשימה המשותפת לקונגרס בהנהגתו של נלסון מנדלה שמנהיגיו מסרו את חייהם למען החופש, והוליכו המונים ברחובות. במציאות החדשה בדרום אפריקה ממשיכי דרכו של מנדלה מוצאים את עצמם, בלית ברירה, מחוץ לקונגרס, למשל במסגרת החזית המאוחדת, מפלגת שמאל חדשה, שמבוססת על כוחו של האיגוד הענק של עובדי המתכת.

כדי לשים קץ למשטר האפליה הלאומית והכיבוש, ולבסס דמוקרטיה וצדק חברתי בישראל, נדרשת יזמה דומה לזו של השמאל הדרום אפריקאי שהתארגן במסגרת ה-ANC בשנות הששים, אשר כאז כן היום, ניתן ללמוד ממנו רבות.

אודות אסף אדיב