הרשימה (הערבית) המשותפת

אחד מבעלי הטורים בעיתונות הערבית האיר את תשומת ליבם של קוראיו על כך שהמילה "ערבית" נשמטה משום מה משם ה"רשימה המשותפת". הביקורת לא הייתה סתמית, היא אחת מני רבות המתפרסמות בימים אלה על הרשימה, המבטאות אי נחת מהעדרו של קמפיין בחירות ברחוב הערבי. מרבית הכותבים חשים שהרשימה המשותפת אינה מתאמצת להשיג את קולות הבוחרים, כאילו אלה ממילא כבר בכיסה. נראה כי הקמתה של הרשימה דלדלה עוד יותר את העניין של האזרח הערבי בפוליטיקה, ואת אמונו בכנסת הישראלית כמכשיר שיכול לשנות את מצבו.

ההגיון אומר שלא תהיה למפלגות הערביות בעיה לגייס את תומכיהן ולשחזר את כמות המושבים שלהן בכנסת, ומאחר והשלם גדול מסך חלקיו יש סיכוי סביר שכמות המושבים אף תעלה. אולי זוהי הסיבה לכך שלא ניכר מאמץ  יתר להגיע לציבורים שנשארו מחוץ למעגל ההשפעה של המפלגות. הזירה כל כך משעממת, שהכנסים הפוליטיים מתמקדים בויכוח בין נציגי הרשימה המשותפת לבין אלה הקוראים להחרים את הבחירות לכנסת הציונית. זוהי שעת עדנה לתנועת "בני הכפר", אופוזיציה בעלת גוון לאומני המנכסת לעצמה את 40% בעלי זכות הבחירה שיעדיפו להישאר בבית ביום הבחירות. תנועה זו הופכת את האפטיה והייאוש מהיכולת לשנות לעמדה, "פטריוטיות מיליטנטית", השוללת את קיומה של מדינת ישראל ומסרבת לשחק במשחק הדמוקרטי המכור מראש.

אי שביעות רצונם של הפרשנים ובעלי טורי הביקורת, המבטאים את רחשי לבם של רבים בקרב האוכלוסייה הערבית, נובע מכך שהרשימה המשותפת חסרת זהות, ולכן האיחוד שהיה אמור ליצור אימפקט חזק, למעשה רוקן את מערכת הבחירות ברחוב הערבי מכל תוכן.

שאלות ללא תשובות

שלא כמו האזרח הישראלי הניזון רק מחדשות בעברית, האזרח הערבי חשוף לעולם הערבי ולויכוחים האינסופיים בין הזרמים הפוליטיים השונים: פונדמנטליסטים, ליברלים, תומכי איראן מול תומכי סעודיה, והוא גם חשוף לויכוחים האידיאולוגים הסוערים בתוך הרשות הפלסטינית עצמה. אבל דווקא בישראל המפלגות הערביות "נותנות דוגמה" לאחדות לאומית מזהירה מעל כל השסעים האידיאולוגים, מאחר והעמידה מול הימין הציוני קודמת לכל.

כמובן שהתמונה שההנהגה הערבית מוכרת היא אשליה הרחוקה מהמציאות. מה תהיה עמדתה של הרשימה המשותפת כלפי הפילוג בשטחים בין פתח לחמאס? איך ניתן לחבר את אבו מאזן התומך בגנרל סיסי ובתאום ביטחוני עם ישראל, עם חמאס התומך באחים המוסלמים ומתנגד להסכמי אוסלו בחריפות? ומה תהיה עמדתה של הרשימה המשותפת בבואה להמליץ לנשיא על מועמדה לראשות הממשלה? האם היא תמנע או שתציע את הרצוג? במידה ותמנע לא יהיה ערך גדול לגודלה בכנסת, ובמידה והיא תמליץ על הרצוג, איך זה יתיישב עם עמדתם האנטי ציונית של חלק נכבד ממרכיביה?

את כל השאלות האלו שואל ברנארד טנוס בעיתון "כל אל-ערב" (13.2)ומוסיף: "איפה ההסכם הפוליטי בין הבוחר והנבחר? איפה תכנית הפעולה לטובת הציבור הערבי?" ומה תעשה הרשימה בנושא האלימות, הדיור והתעסוקה? האם היא תציע צעדים קונקרטיים למרות המכשולים שמעמיד הממסד הישראלי, או שתחזור שוב לרטוריקה המתקרבנת, שלא מעלה ולא מורידה דבר? רבים חשים שהרשימה הערבית היא בסך הכול אותה הגברת בשינוי אדרת, והח"כים הערבים מצאו לעצמם דרך קלה להבטיח לעצמם מקום עבודה ללא קשר ממשי לציבור שהם אמורים לשרת.

בוחשים בקלחת

על תחושת אי הנוחות נוספת גם בחישה של גורמים ישראלים שונים ומשונים בנעשה ברחוב הערבי. העיתונאי ודיע עוואודה (כל אל-ערב) מזהיר במאמרו מה-13.2 מהסתמכות על "כספים יהודים" שנועדו לעודד את הערבים להשתתף בבחירות, והוא דורש שקיפות בעניין. הוא מציין את גבעת חביבה, עמותת מוסאווה והקרן החדשה לישראל כצינורות להעברת כספים לכאורה, ומוסיף: "השמועה מדברת על כספים אמריקאים בסכום של שני מיליון דולר. זכותו של הציבור הערבי לדעת מי המממן ובאמצעות מי יעברו הכספים". עוד הוא מספר על פגישה בין נציגי הרשימה המשותפת ובין עיתונאים במרכז "מוסאווה" בחיפה, בנושא "הרצון לסייע לרשימה הערבית בתקשורת". אולם כאשר שאלו העיתונאים על מקור הכספים, הם קבלו לטענתו תשובות "מעורפלות", מה שגרם לחלק מהם להתרחק מכל הנושא.

אם כן, נראה שהצלחת הרשימה הערבית היא לא עניין לשמאלנים מקומיים בלבד, אלא לרבים וטובים בארץ ובחו"ל, שכמו בשנת 1999 פעלו רבות כדי להביא לנצחונו של אהוד ברק על בנימין נתניהו. גם אז הסיסמא "רק לא ביבי" הצדיקה את הכל, כולל את התמיכה של חד"ש ובל"ד בברק. נכון שמפלגות אלו היו מעדיפות שנשכח את בחירתן, כי התוצאה הייתה נוראה: ממשלת השמאל קבעה שאין פרטנר פלסטיני לשלום, ושר המשטרה האנטי פשיסטי, שלמה בן עמי, הפך אחראי להריגתם של 13 אזרחים ערבים באירועי אוקטובר 2000.

נראה שמנהיג הרשימה המשותפת, איימן עודה, מתעלם מאותה שגיאה טרגית. הוא מעדיף להזכר בימי הזוהר של המפלגות הערביות, עת הפכו לבלוק החוסם שאפשר לרבין ולמרצ בשנת 1992 להקים ממשלה הנסמכת על הקולות הערבים וחתמה על הסכמי אוסלו. עד עצם היום הזה חד"ש מתגאה בהסכמי אוסלו, למרות שהם התבררו כהרי אסון לישראלים ולפלסטינים כאחד.

עודה רוצה לשחזר את ימי הזוהר ההם, כאשר חד"ש והרשימה של עבד אל-והאב דראושה זכו ב- 5 מנדטים, שחברו ל- 56 המנדטים של העבודה ומרצ והקנו להן את הרוב הנכסף של 61 חברי כנסת. מאז גדלו הסיעות הערביות לכדי 11 מנדטים אך באופן פרדוכסלי השפעתן הצטמצמה, בעוד שהעבודה ומרצ ביחד לא הגיעו ל- 20 מנדטים. גם העבודה ומרצ למדו לקח מר מההסתמכות על הקול הערבי: רבין נרצח ובכך תמה ידידות מופלאה בין השמאל הישראלי והאוכלוסייה הערבית ונבחריה.

נטיה לשמרנות

joint-slate_compact_frame_510התמונה המצטיירת מקריאת העיתונות הערבית ומהמפה הפוליטית היא, שתרומתה של הרשימה הערבית לשינוי מהפכני בפוליטיקה הישראלית היא אפסית. האוכלוסייה הערבית החמיצה את הדיון הפוליטי המוגבל המתרחש בתוך החברה הישראלית אודות השחיתות, הפערים הכלכליים ויוקר המחיה. הרשימה הערבית לא מצליחה להציף את נושא הכיבוש והשלום, והיא מנותקת ולא משפיעה על השיח הישראלי. הרחוב הערבי סובל מדה-פוליטיזציה, והשיח נוטה יותר ויותר אל הדת והשמרנות. נושאים כמו מסגד אל אקסא, הקריקטורות הפוגעניות באסלאם, הדרישה מהאישה לשמור על צניעותה, הצנזורה של ספרים "מתירניים", והאלימות הקשה, תופסים את מרכז השיח העממי.

לרשימה הערבית אין כל קשר לשיח הזה, היא מפחדת להתמודד איתו, מתנזרת ממנו,  ואינה שואפת לשינוי שורשי ברחוב הערבי הנתון להטפה דתית לאומנית הרסנית. הבחירות עדיין לא הוכרעו, אבל כבר עכשיו ברור, שלא משנה אם הרשימה הערבית תמליץ על המחנה הציוני או תמנע מכך, היא לא תיהפך לגוש החוסם, כי לא קיימת מפלגה בישראל שרוצה להיות תלויה בקולות הנבחרים הערבים. בעוד הנציגים הערבים מתלבטים אם להמליץ על הרצוג או לא, להרצוג אין כל התלבטות, הוא כבר בחר. הוא מעדיף את ביבי ובנט על פני הנציגים הערבים, והוא מוכיח זאת בהתבטאויותיו הרפות בנוגע לשלום ובעיקר בתמיכה שהוא ממשיך לתת לביבי מול חמאס וחזבאללה.

הרשימה הערבית אימצה את הסיסמה "רצון העם", אך על פי המסתמן לא ברור מה באמת העם רוצה, וגם לא ברור שהמפלגות הערביות מתעניינות ברצון שלו. לעומת זאת, מאוד ברור שהן מעוניינות בקולו.

אודות יעקב בן-אפרת