השאלה הפלסטינית והאלטרנטיבה הסוציאליסטית

וסין, הביא במספר גדול של קולוניות לשינוי משמעותי בתכנים של המחשבה הלאומית. הפרוגרמה הסוציאליסטית המהפכנית, בצורותיה השונות, תפשה את מקומה של פרוגרמת המהפכה הצרפתית הבורגנית הישנה, שהביאה להעמקת הניצול של העמים במקום לשחרורם.

הצעד הראשון והחשוב לקראת צמיחתה המחודשת של תנועת השחרור הלאומי בעולם, היתה המהפכה הסינית בהנהגת המפלגה הקומוניסטית, ובעקבותיה ויטנאם וקובה. בניגוד למהפכה הבולשביקית שנשענה על הפועל ככוח החברתי המניע, המהפכה הסינית נשענה על תמיכת האכרים. היה זה גם הנסיון הראשון לבנות חברה סוציאליסטית במדינה קולוניאלית. לפיכך, הנסיון הסיני היווה מודל לחיקוי במדינות אגרריות אחרות כדרך לצאת מהפיגור הכלכלי והחברתי.

השנים שלאחר מלחמת העולם השניה ידעו שורה של מערכות מוצלחות לקראת שחרור לאומי במדינות גדולות ובעלות השפעה כמו הודו, ומדינות רבות באפריקה ובאסיה. הן זכו לתמיכה עצומה מבריה"מ. רק לשם חידוד התפנית: אם במאה ה19- שלחו המדינות הקולוניאליות את הסטודנטים שלהן ללמוד מדעים באוניברסיטאות בפאריז, הרי שלאחר מלחמת העולם השניה הן החלו לשלוח אותם לאוניברסיטאות בבריה"מ ובמזרח אירופה.

בניגוד למשטר הקפיטליסטי, למשטר הסוציאליסטי לא היה כל אינטרס חומרי בכיבוש המדינות להן הוא סייע. אולם הוא כן שאף להתחרות במשטר הקפיטליסטי, ולבנות בסיס לפיתוח "מדינות העולם השלישי" (מדינות אפריקה אסיה ואמריקה המרכזית והדרומית) כדי שיוכלו לצאת ממעגל השיעבוד לקולוניאליזם, ולהצטרף למחנה הסוציאליסטי. שאיפה זו של הסובייטים הובילה לפריסת השפעתם על מדינות רבות בעולם, אולם היא גם המריצה את המערב הקפיטליסטי להחזיק – בקנאות ובאלימות – בשטחי השפעתו ולגונן על שליטתו במקורות חומרי הגלם ובשווקיו. נפתח מרוץ מטורף בין שני הגושים, שהגיע במקרים מסויימים עד סף מלחמה כוללת, ונקרא בשל כך "המלחמה הקרה".

אי אפשר להפריד בין ההתעוררות הלאומית הערבית (מהפכת "הקצינים החופשיים" במצרים בשנת 1952, עליית מפלגת הבעת' בסוריה בשנת 1954, ומהפכת עבד אל כרים אל קאסם בעיראק ב- 1958) לבין התגברות השפעת המהפכה הסוציאליסטית.

אם בתנועות של ראשית המאה (מפלגת הופד במצרים, למשל) שלטה האידאולוגיה הבורגנית-מערבית הרי שהתנועה הלאומית של אמצע המאה ה- 20 מיזגה בין הרעיון הלאומי-בורגני, הדת האסלאמית והפרוגרמה הסוציאליסטית.

בהשראת הסוציאליזם ערכו המנהיגים הערבים החדשים רפורמות כלכליות וחברתיות. הרעיון על הצורך באחדות ערבית, שבו דגל מישל עפלק, מיסד מפלגת הבעת' הסורית, נשען על הדוגמא הסובייטית. הבסיס לרעיון זה היה איחוד מספר עמים בשוק כלכלי סוציאליסטי גדול שישרת את השותפים בו בצורה שווה. למרות שהמפלגות הלאומיות הערביות לא אימצו את האידאולוגיה המרכסיסטית כהשקפת עולם מקיפה, הרי שהם שיתפו פעולה עם בריה"מ כבת ברית אסטרטגית במאבקן נגד השליטה האמריקאית. ברית זו, שהיתה חלק מתנועה רחבה של מדינות שהגדירו את עצמן כ"בלתי מזדהות" הגבילה את התפשטות השוק הקפיטליסטי במדינות העולם השלישי, ובכך צמצמה את האפשרות של כיבושן מחדש.

אווירה חיובית זו, והנצחונות החוזרים ונשנים של העמים המדוכאים במאבקם נגד הקולוניאליזם, היו הגורם לתחית התנועה הלאומית הפלסטינית, שנעלמה מהמפה מאז 1948 ועד אמצע שנות ה- 60. התנועה הלאומית הפלסטינית התאפיינה ברוח

עמודים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 39 40 41 42 43 44 45 46 47 48 49 50 51 52 53 54 55