השאלה הפלסטינית והאלטרנטיבה הסוציאליסטית

התברר שהקיצוניות בנאומים לא סימנה הנתקות מהמשטר הקפיטליסטי, עובדה שהיתה בעוכריה של ההנהגה האירנית והובילה אותה אל דרך ללא מוצא. התוצאה היתה נסיגה בחריפות הנאומים ובקיצוניות המשטר, וסכסוכים פנימיים בין הזרם הקיצוני בראשות המדריך הרוחני של הרפובליקה, עלי חאמנאי, והזרם המתון הפתוח כלפי המערב אותו מנהיג הנשיא מחמד חאתמי.

הזרם האסלאמי מנסה להרוויח עד כמה שניתן מהמשטר הקפיטליסטי החדש, זאת מבלי לאבד את תמיכת ההמונים. האסלאם מוצג כדת "החלשים" הזכאית לתמיכת מליוני מוסלמים עניים. ואולם, בו בזמן הוא אינו מציע משטר כלכלי חלופי למשטר הקפיטליסטי הקיים, המנציח את העוני והפיגור של העמים המדוכאים ו"החלשים". ידוע לכל שהעוני אינו מבדיל בין דתות. הנוצרים באמריקה הלטינית, ההינדים בהודו והבודהיסטים במזרח אסיה, חשופים כולם לצורות הניצול המכוערות ביותר מצד המשטרים הקפיטליסטיים.

השמאל מקבל את אוסלו כעובדה מוגמרת

כעת נחזור לשמאל הפלסטיני, או למה שנותר ממנו. ההנחה היא שהפתרון טמון בתחרות עם הבורגנות הפלסטינית על הדרך הטובה ביותר לניצול המצב החדש. כל ההצעות שמעלה השמאל הפלסטיני, נעות בין התעלמות לשיפור, או אף לניצול הסכם אוסלו זאת מבלי לערער על עצם הלגיטימיות של ההסכם. זאת המסגרת בה קורא השמאל להשלמה בין האינטרסים של הבורגנות ושל מעמד הפועלים, או במלים אחרות לביסוס "המכנה המשותף".

לא כך היו הדברים מאז ומעולם. עד לפני ארבע שנים ביטא השמאל הפלסטיני אופוזיציה קשוחה להסכם אוסלו וקרא להפלתו. ב- 1996 סרבו ארגוני השמאל להשתתף בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בטענה כי בכך תנתן "לגיטימציה להסכם הכניעה". אולם, בשנים האחרונות חלה נסיגה בהתנגדות להסכם אוסלו. זאת על רקע ביסוס שלטונה של הרשות הפלסטינית והקמת מנגנון שלטוני מנופח שהותיר את השמאל בשוליים של מוקדי ההשפעה.

עלייתו של בנימין נתניהו, והברית שכרת עם הימין הקיצוני, שימשו כתירוץ עבור השמאל הפלסטיני על מנת ליישר קו עם הרשות. כך הפך המאבק נגד הימין הישראלי חשוב יותר מאשר המאבק נגד הסכם אוסלו ונגד הרשות המיישמת אותו. שתי החזיתות הדמוקרטית והעממית הסכימו להשתתף ב"דיאלוג" עם ערפאת למציאת "מכנה משותף".

הנסיגה בעמדת השמאל קיבלה תאוצה לקראת ה- 4 במאי 1999 כאשר החזית הדמוקרטית דחקה בערפאת להכריז באופן חד צדדי על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. כזכור, עד לתאריך זה צריך היה המשא ומתן בין ישראל והפלסטינים להסתיים לכאורה בהקמתה של מדינה פלסטינית. כמובן שיוזמה זו נועדה לכשלון בשל עמדתו של ערפאת שאין להרגיז את הצד הישראלי. ואולם, מה שמעורר תמיהה היא עמדת השמאל עצמו שקפץ מעמדה של אופוזיציה מוחלטת להסכם אוסלו, לעמדה הקוראת ליישם את הסכם אוסלו ככתבו וכלשונו!

לאחר חילופי השלטון בישראל, כאשר בנימין נתניהו פינה את מקומו לאהוד ברק, המשיך השמאל הפלסטיני באותו קו. הוא האיץ בערפאת לדרוש מברק לבצע את הסכם וואי, אותו הסכם שגונה על ידי ארגוני השמאל בשתי ועידות בדמשק וברמאללה.

החלטתו של השמאל הפלסטיני להמשיך לאמץ את הקו של דיאלוג עם ערפאת, מנומקת עתה בחשש להשאיר את ערפאת בודד מול ההכרעות הגורליות לקראת הדיונים על הסכם הקבע. האם סבור השמאל שהוא יוכל להגיע לתוצאות טובות יותר מאשר ערפאת?

עמודים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 39 40 41 42 43 44 45 46 47 48 49 50 51 52 53 54 55

אודות דעם מפלגת פועלים

דעם מפלגת פועלים מעמידה בפני הציבור פרוגרמה כוללת לשנוי מהפכני של החברה בישראל, המבוססת על שלשה עקרונות בסיסיים – שלום, שוויון וצדק חברתי. דעם מאמינה כי העקרונות האלו אינם יכולים להתממש תחת המשטר הקפיטליסטי הגלובלי, והגשמתם היא חלק מהמאבק למען כינון חברה סוציאליסטית, המקדשת את רווחת האדם ולא את הרווח.