השלושה ביולי – מוביל למשבר חדש

מאת *דר' אברהים אלעיסווי – אחד ממייסדי מפלגת הברית הסוציאליסטית העממית  – מפלגת השמאל הגדולה במצרים* 

מבחינת מאזן הכוחות הפוליטיים, מאז הקיץ הקודם ניכרת ירידה בפופולאריות של הנשיא, ובהתאם לכך יש להעריך מה שקרה ב-30 ביוני וב-3 ביולי ולבחון מה יקרה בעתיד. אנו חייבים להישיר מבט אל ההתפתחויות. הסיבות לירידה הניכרת בתמיכת הציבור במורסי ובשלטון האחים המוסלמים, קשורות הן בשגיאות שביצע שלטון האחים, והן בניסיונות להכשלתו וליצירת בלבול. נסיונות אלו בוצעו על ידי כוחות האופוזיציה, שפעלה באופן בלתי הוגן; על ידי כוחות המשטר הישן (פולול) של מובארכ בפנים ובחוץ שמימנו את הבריונים; ועל ידי העיתונות וערוצי הלווין שניהלו קמפיין של שנאה נגד הזרם האסלאמי, תוך יצירה מכוונת של משברים. האחרון שבהם היה משבר המחסור בדלק שלווה בהפסקות החשמל, ואלה נעלמו כלעומת שבאו מייד אחרי ה-30 ביוני בהוראה מגבוה.

אלא שהנסיגה בתמיכה בשלטון האחים לא פילגה את החברה המצרית לרוב מוחץ ומיעוט מבוטל, אלא לשני גושים גדולים. זאת במיוחד לאחר הקמת חזית ההצלה, שכללה בתוכה זרמים של המחנה המהפכני, וזרמים שהיו מיסודות משטרו של מובארכ ותומכיו. עם חלוף הזמן התברר שאף אחד משני הגושים האלו אינו מסוגל להכריע את הכף לטובתו.

מכאן באה קריאה של מספר פלגים של האופוזיציה להתערבות הצבא. אלא שהצבא, על אף הצהרותיו, מעולם לא היה רחוק מהזירה הפוליטית. לצבא היו תכניות משלו, שחלקן נחשפו בהודעתו מה-3 ביולי. סביר להניח שהצבא היה קשור למה שכונה "התקשורת האמיצה", אשר כילתה את זעמה באחים המוסלמים, והציגה אותם כתופעה שטנית תוך הלעגה על הנשיא. כמעט אין ספק שלצבא היה קשר הדוק גם עם תנועת "תמרוד". זו הצליחה לאסוף מספר אדיר של חתימות על עצומה שקראה להפלת הנשיא ולעריכת בחירות נשיאותיות מוקדמות, וחזית ההצלה הזדרזה לתמוך בה. הפגנות ה-30 ביוני היוו כיסוי פוליטי לסילוקו של מורסי מהשלטון על ידי הצבא, צעד שאחריו הגיעה ההכרזה על תכנית מפת הדרכים. מורסי הסכים לתוכנית, למעט לסעיף הדחתו מהשלטון.

●●●

הכרזתו של הצבא היתה בפועל התייצבות לצידו של מחנה אחד בעם והזדהות מוחלטת אתו. למרות זאת, הפלת מורסי הוצגה כ"צעד שנעשה בתגובה לקריאה של המוני העם שקוראים לנו לתמוך בהם". הצבא התעלם לחלוטין מהצד השני, דבר שמשמעותו הכרזה על תבוסה.

זו היתה פעולה להדרת קבוצה אחת – בדיוק ההפך ממה שטען גילוי הדעת של הצבא. הצבא המשיך את הקו של הכרזתו, ומייד לאחריה סגר ערוצי לווין של הזרם האסלאמי בלי לגעת בלוויינים השייכים לקופטים. הצבא כיוון לשתק את התנועה האסלאמית באמצעות מעצר מנהיגיה, והאשמתם בהסתה לרצח מפגינים, שיתוף פעולה עם גורמים זרים ובזבוז משאבי ציבור. היו אף כאלה שחזרו על ההאשמה העלובה לפיה האחים המוסלמים היו האחראים על המתקפה המכונה ארוע הגמלים [מווקעה אלג'מל, ארוע שבו כוחות בריוני המשטר הישן תקפו באלימות את מפגיני כיכר תחריר בסיוע גמלים, ואשר בישר את תחילת הסוף של מובארכ. הערת המתרגם]. לאלה הצטרפה הכחשה שהאסלאמים השתתפו במהפכה.

"כלי התקשורת האמיצים" סייעו לקמפיין הזה, כאשר חלק מדובריהם קוראים לסלק את האסלאמים מהחיים הפוליטיים בטענה שהם מהווים קבוצות טרוריסטיות קיצוניות. הדבר המדהים היה, שהצבא פרסם גילוי דעת בתמיכת מוסד אל-אזהר והכנסיה [הקופטית], ובהשתתפות אישים פוליטיים שנהגו לדרוש לא לערב בין הדת לפוליטיקה, בדרישה כי לא יעשה שימוש בדת לצרכים פוליטיים.

הכרזת הצבא חזרה וטענה, שהצבא התערב "כדי למנוע את הפילוג החברתי, לעצור את העימות, כדי להתמודד עם האתגרים והסכנות וכדי לצאת מהמשבר הנוכחי". למעשה הצבא התערב כדי לתמוך בצד אחד של העם על חשבון הצד השני, במקום למלא תפקיד של מתווך המסייע לשני הצדדים להגיע לפתרון שישביע את רצון שניהם, תוך ויתורים הדדיים. כך העמיק הצבא את הפילוג, החריף את המשבר, והכניס את המדינה למצב של סכנה אמיתית של עימות ומלחמת אחים. השיא היה הטבח שבוצע ליד בניין משמר הרפובליקה ב-8 ביולי, שנראה כאילו תוכנן להשחיר פניהם של האסלאמים ולקדם את הוצאתם מהמשחק הפוליטי.

מפתיע שהתומכים בהתערבות הצבא רואים ב-30 ביוני מהפכה חדשה שמתקנת את מהפכת ינואר. אין להשוות בין מהפכת 25 בינואר, שבה יצאו לרחובות רוב בני העם, ובין הפגנות ה-30 ביוני. ב- 30 ביוני אמנם ראינו המונים שיצאו לרחובות, אך הם היו תערובת מוזרה: היו שם מהפכנים שהכל מכירים בתפקיד ששיחקו במהפכת ינואר; מי שנעמדו בגלוי או בסתר נגד המהפכה; אנשי עסקים ששוכרים בריונים ויוצרים משברים מכוונים; וכן אופורטוניסטים למיניהם שתמיד הולכים לאן שהרוח נושבת.

לכל אלה הצטרפו הפעם גם גורמים מהמשטרה, הצבא, הרשות השופטת והתקשורת, כולם מנגנונים שהמהפכנים דורשים מזה זמן לטהר ולבוא אתם חשבון על מעשיהם. מדובר במנגנונים שהיו מעורבים בעבירות בתחום זכויות האדם, הרג מפגינים, שחיתות ובזבוז משאבים ציבוריים. תהום פעורה בין ינואר [2011] – אז התאחד רוב העם נגד אנשי השלטון הישן (פולול) שלא העיזו להופיע בציבור אלא אחרי חודשים, ובין יוני שבו הוחרף הפילוג בקרב המצרים בין שני גושים גדולים שנלחמים האחד בשני.

יש פן אחר להעדר הסימטריה בין מהפכת ינואר לבין הפגנות יוני. בעוד שבמהפכת ינואר הונפו סיסמאות ברורות: "עיש, חוריה, עדאלה אג'תימאעיה, וכראמה אינסאניה" (לחם, חרות, צדק חברתי וכבוד אנושי), הרי הכרזת הצבא מה-3 ביולי לא הזכירה כלל מטרות אלו. בנושא החרות, היתה הסכמה רחבה שהיא חייבת לכלול את חופש הפעולה והדיבור, ובחירות חופשיות כדרך להתנהלות בלתי אלימה של השלטון. ניתן לומר שהמדינה התקדמה לכוון זה, גם אם הדרך היתה מלאה מכשולים ונפתולים: שילוב הגורם האסלאמי בתוך המערכת הפוליטית, ארגון וביצוע הבחירות לפרלמנט ולנשיאות באופן הוגן וחופשי, והמשאל על החוקה. משאל זה היה ללא ספק בעייתי, אך הוא זכה בתמיכה של שני שלישים מהמצביעים למרות שהאופוזיציה קראה להצביע נגד החוקה.

●●●

הצבא והכוחות שארגנו את ה- 30 ביוני הביסו את הגישה הזאת, והעלו את המדינה על פסים צבאיים. זהו אותו הצבא שמאז ינואר המהפכנים דרשו ללא הרף לשים קץ לשלטונו, שכן הם ראו בו כוח מנהיג של מהפכת הנגד. קואליצית ה- 30 ביוני העדיפה לכפות את השלטון בכוח הנשק, כלומר בהפיכה צבאית, להוציא את הזרם האסלאמי מחוק למשחק, ולדחוק אותו לתגובה מחתרתית אלימה בעקבות תבוסתו. זאת במקום להמשיך בהליך הדמוקרטי ולדבוק בלגיטימיות החוקתית. הגרוע מכל הוא, שאלו שחלמו על דמוקרטיה ייצוגית, מזלזלים היום בחשיבותה, ומזלזלים בתוצאות הבחירות שבהן משתתף רוב העם, מתוכו אנאלפביתים ועניים. הם מזלזלים בלגיטימיות של הקלפי, בטענה שהלגיטימיות האמיתית נובעת מהעם, למרות שזו אינה יכולה להיות תחליף ללגיטימיות של הקלפי, אלא מהווה דרך של מאבק פוליטי. במשטרים הדמוקרטיים אין דרך אחרת זולת הקלפי להכריע בשאלה מה דעת הרוב.

לאחר שהדמוקרטיה הוכשלה, קשה לראות כיצד יצליח השילוב הזה של מארגני ההפגנות של יוני לממש את מטרות מהפכת ינואר, ובראשן חיסול השחיתות במדינה, ניקוי הרשות השופטת, התקשורת והמשטרה, וארגונם מחדש. לא ברור כלל איך יצליח השילוב הזה לכפות פיקוח פרלמנטארי על תקציב הצבא, שלא לדבר על השגת צדק חברתי, התפתחות מהירה ועצמאות לאומית..

* המאמר פורסם באתר "בוואבה אלשורוק" המצרי 15.7.13

אודות דעם מפלגת פועלים

דעם מפלגת פועלים מעמידה בפני הציבור פרוגרמה כוללת לשנוי מהפכני של החברה בישראל, המבוססת על שלשה עקרונות בסיסיים – שלום, שוויון וצדק חברתי. דעם מאמינה כי העקרונות האלו אינם יכולים להתממש תחת המשטר הקפיטליסטי הגלובלי, והגשמתם היא חלק מהמאבק למען כינון חברה סוציאליסטית, המקדשת את רווחת האדם ולא את הרווח.