השמועות על מותה של המחאה היו מוקדמות, או: עיין ערך אסמא

מי מבטא באמת את הרוח של רוטשילד: סתיו שפיר שהצטרפה לפואד במפלגת העבודה? או אסמא אגבארייה זחאלקה, ופעילי המחאה שהצטרפו לרשימת דעם מפלגת פועלים?

מי שהיה ביום א' 2.12 בהשקת קמפיין הבחירות של מפלגת דעם יעיד שהספד תנועת המחאה היה מוקדם. ההפגנות ההמוניות והאוהלים אמנם נעלמו מהרחובות, אבל רוח המחאה עדיין איתנו, בכל אחד מהמועמדים של דעם: אסמא אגבארייה זחאלקה בראשות הרשימה, ניר נאדר, שותפה לדרך ורכז אזור תל אביב, אורלי פלדהיים, יוזמת מרק לוינסקי, ערן בריל, מנהל בית העם של רוטשילד, ועוד רבים אחרים. אסמא מביאה איתה את רוח הקיץ הבלתי נשכח, במהלכו צעדה בראש הגוש האדום של דעם באינסוף הפגנות, הובילה את הקריאות: "קהיר-תל אביב-אותה מהפכה", ומשכה אחריה פעילי מחאה רבים, נחושים, ומרחיקי ראות.

בספרו "רוטשילד – כרוניקה של מחאה" משרטט המחבר, אשר שכטר, את הסתירה הבולטת בהפגנות המחאה האדירות בין הבמה לרחוב. הוא מתאר את האווירה המחשמלת, ואת השאיפה העמוקה לשינוי שורשי שביטאו מאות האלפים שצעדו. מאידך הוא מתאר את החולשה והבלבול של המנהיגים הבולטים שצעדו הרחק אחרי הרחוב. עכשיו אנו רואים שניים ממנהיגים אלו – סתיו שפיר ואיציק שמולי – על הבמה של מועמדי מפלגת העבודה לכנסת ליד פואד בן אליעזר, החבר של מובארכ – סמל האתמול המושחת, בעוד יתר מנהיגי המחאה ממלאים פיהם מים.

לעומת אלה, המשיכה לבעבע המחאה בשטח עוד זמן רב באמצעות פרויקטים ייחודיים ומשמעותיים כמו מרק לוינסקי ובית העם, שנציגיהם חברו לדעם. הדמות הבולטת באירוע ההשקה היתה ללא ספק אסמא, שניחנה ביכולת לתת ביטוי דווקא לרוח של הרחוב, ביכולת לקבץ סביבה את אותם פעילים חברתיים שהיו לב המחאה, וביכולת לבנות שותפות יהודית ערבית בלי לקרוא לה כך. כאשר אסמא אומרת שהשגיאה הגדולה של מנהיגי המחאה היתה שהם פחדו לקרוא לביבי ללכת הביתה בגלל שלא רצו להיות מזוהים עם שמאל, וכי חובתנו היא דווקא לצאת מהארון ולהכריז בגאון כי אנחנו שמאל – היא אינה מתבטאת כ"נציגת הערבים" – היא מדברת בשם התנועה ומבטאת את רוח הרחוב של קיץ 2011.

המעניין כאן הוא שדווקא דוברת ערביה היא זאת שנותנת את הביטוי המובהק ביותר של המחאה שהיתה כל כך תל אביבית. בקריאה שלה – "צדק אחד לכולם", מתכוונת מפלגת דעם כי צריך להיפתח לציבור הערבי, לשבור דעות קדומות ולצאת נגד הגזענות וההסתגרות. בכך היא מתווה דרך אל מעבר לגבולות שקבעה בשעתו הנהגת המחאה. ההתייצבות שלה בחזית המחאה נגד המלחמה בעזה ונגד הכיבוש, והקריאה שלה לשלום עם העם הפלסטיני המבוסס על הכרה בזכותו לחופש ועצמאות הן צעד נוסף קדימה.

מה שמסביר את הפרדוקס של אסמא כמבטאת את רוח המחאה של תל אביב הוא העובדה שהכוח שהזיז את הלוחות הטקטוניים של החברה והפוליטיקה בישראל ואיפשר את צמיחתה של תנועת המחאה, היה האביב הערבי. דעם מבטאת את רוחם המהפכנית של מיליוני צעירים בכיכר תחריר בקהיר וברחובות דמשק וחלב בסוריה שרוצים דמוקרטיה, חופש וצדק חברתי.

השנתיים האחרונות מאז המהפכה בטוניסיה זעזעו את כל המסגרות, הגבולות והתבניות של החיים הפוליטיים. הן יצרו לראשונה פלטפורמה משותפת לעמים באזור, ובכללם העם בישראל שמצא עצמו מבלי משים תחת שלטון של אוליגרכיה מושחתת שדוחקת חלקים גדולים לשוליים של הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. היהודים בישראל השלו עצמם זמן רב כי יש להם מדינה, והם מגלים בהדרגה כיצד גנבו להם את "המדינה שלנו". בכך הם מתקרבים לערבים שהחליטו להפסיק להיות קרבן והחלו לחפש שותפים לשינוי החברה והעולם.

הטריטוריה החופשית החדשה הזו של האנושיות חוצת הגבולות היא המקום בו נפגשת היום אסמא עם כל כך הרבה אנשים שיש להם גם לב וגם יכולת מחשבה ודמיון.

אודות אסף אדיב