השנאה שמבטיחה את כס המלכות

תמורת חיסולו של העיתון המתחרה 'ישראל היום', הבטיח מו"ל 'ידיעות אחרונות' נוני מוזס לדאוג לכך שנתניהו יישאר ראש הממשלה כמה זמן שירצה. העסקה לא יצאה לפועל, נתניהו התנגד לחוק 'ישראל היום', פיזר בגינו את הממשלה, הלך לבחירות וניצח. מוזס אמנם התאמץ מאוד ועדיין מתאמץ כדי להפיל את ממשלת נתניהו, אלא שלביבי יש פטנט מעולה כדי להנציח את שלטונו – להסית לשנאה פרועה נגד הערבים.

את הפטנט המציא אביגדור ליברמן לפניו, כשהתרברב שרק הוא "מבין ערבית", אלא שמהפה של נתניהו זה נשמע הרבה יותר אמין, והתוצאות אינן מאכזבות. ביום הבחירות, כאשר הדיווחים מהשטח בישרו על תבוסה, נתניהו החליט להקליט את עצמו ביו-טיוב בקריאה נואשת למצביעים: "הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות". הפטנט הפך למדיניות שמתחזקת את המחנה של נתניהו על חשבון המתחרים, ומרחיקה את האופוזיציה מהשלטון.

אלא שלצורך הישרדות, ממשלה אינה יכולה לעסוק אך ורק בהסתה – עליה לנהל מדינה ולעסוק בסוגיות כלכליות, חברתיות ומדיניות מורכבות. בתוך כלל הסוגיות האלה, האוכלוסייה הערבית, המונה קרוב לשני מיליון אזרחים, מהווה חלק חשוב מהמרקם הפוליטי והכלכלי של המדינה. מאז כניסתה של ישראל לארגון המדינות המפותחות, הממשלה נאלצת לכלול את צרכיה של האוכלוסייה הערבית בתוך התכנון המאקרו-כלכלי, ובכל התכניות ארוכות הטווח בתחומי התעסוקה, הדיור, התחבורה, החינוך והשירותים המוניציפליים.

אחת מהנחות היסוד של התכנון המאקרו-כלכלי היא, שהפער בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית פוגע לא רק באזרחים הערבים, אלא בכלכלה ובחברה הישראלית בכללה. לכן משקיעה הממשלה בשפע תכניות שנועדו לחזק את השלטון המקומי הערבי, להפחית את האבטלה בקרב נשים ערביות, לפתח את התחבורה ולעודד יזמות עסקית. אין הדבר נועד רק כדי להפחית את מימדי העוני העצומים אלא גם לעודד קיימות שתחזור אל קופת המדינה. אחת מהתוכניות האלו היא יוזמתו של שר החקלאות, אורי אריאל, להשקיע בחברה הבדואית סכום של שלושה מיליארד שקלים, ולבנות עבורה 25,000 יחידות דיור.

הבעיה היא ששלל התוכניות מגיעות עם תנאי הנוגע לבנייה הבלתי חוקית. כך למשל, תכנית החומש למגזר הערבי שעלותה 15 מיליארד שקלים עברה רק לאחר שהממשלה החליטה שהיא תפעל במקביל לאכיפת חוקי הבנייה.

במילים אחרות, השכל הישר מצווה לקדם ולשלב את האוכלוסייה הערבית בתוך החברה והכלכלה, אלא שהלב של נתניהו אינו נותן לו. הימין בישראל מבין היטב שחיזוק החברה הערבית יתרום לכלכלה ולחברה, ואפילו ישפר את היחסים הרעועים בין יהודים לערבים. אבל מאחר ואין סיכוי שהערבים בהמוניהם יצביעו ליכוד, יזדהו עם האידיאולוגיה הבית"רית, או עם שאיפותיו המשיחיות של הימין הקיצוני, הרי שכל שקל שמושקע באוכלוסייה הערבית מבוזבז מבחינתו, אלא אם כן יתאפשר לו לגזור קופון אלקטורלי בצורת הסתה פרועה וגזענית נגדם.

עוד ביוני 2016 נאלץ נתניהו להתנצל בפני הציבור הערבי על ההסתה ביום הבחירות, וביקש ממנו "לקחת חלק בחברה הישראלית בהמוניכם". אלא שההתנצלות התבררה כתרגיל צפוי ביחסי ציבור, ולא כשינוי מדיניות אמיתי. איך מצפה נתניהו שאזרחי ישראל הערבים, כפי שהוא קורא להם, יהפכו לחלק מהחברה הישראלית כאשר הוא עוסק ימים כלילות בהסתה נגדם? לא עברו ארבעה חודשים מההתנצלות, וגל השריפות שפקד את הארץ העניק לו הזדמנות פז להסית ולהאשים את הערבים ב"טרור הצתה", ולהכתים את שמם על לא עוול בכפם. בעוד האש בוערת בחיפה ובירושלים, רץ נתניהו ממצלמה למצלמה בלווית שר המשטרה, גלעד ארדן, ושרת התרבות, מירי רגב, כשהם מלקטים אהדה ונישאים על גלגלי השנאה שהם מלבים. נתניהו הבטיח ענישה קשה, וזאת לא אחרה לבוא בצורת מבצעים חסרי תקדים של הריסת בתים.

הריסת הבתים בקלנסואה השתלבה בקמפיין נוסף של נתניהו – הפעם קמפיין "הפיוס" (הכה את הערבי) אל מול מתנחלי עמונה. והנה, ראה נתניהו כי טוב, והחליט להסלים את מסע השנאה. לאחר ההרס בקלנסואה הוא כתב בפייסבוק: "כוחותינו הורסים 12 בתים ערבים בקלנסואה", כאילו שמדובר במוצב חיזבאללה בדרום לבנון ולא ביישוב עני בפאתי כפר סבא. בעקבות הרס הבתים ומותם של שוטר ואזרח בדואי באום אל-חיראן  הוא כתב: "לא רק שאירוע כזה איננו מרתיע אותנו, הוא מחזק אותנו." על פי גרסת הממשלה מדובר ב"פיגוע דריסה" של איש דאעש, בדומה לאירוע הדריסה בירושלים, כאשר תושב ג'בל מוכבר דרס במתכוון קבוצת חיילים והרג ארבעה מהם. איך ניתן לשלב אוכלוסייה שמתיחסים אליה כאויב וגייס חמישי, וכל אירוע טרגי הופך לפיגוע הצתה או דריסה?

מסע הדה לגיטימציה של הערבים נועד להשיג שתי מטרות עיקריות: הראשונה היא לחזק את מעמדו של נתניהו במחנה הימין. על פי תורת הליכוד, העם ימני, ועל מנת להשאירו ככזה יש להלעיט אותו במנות גדושות של פחד ושנאה כלפי ערבים. המטרה השנייה היא להחליש את האופוזיציה, ולמנוע בכל מחיר את החיבור בין הסיעות הערביות לבין שאר סיעות האופוזיציה. אין ספק שהאסטרטגיה עובדת. יאיר לפיד, שהסתפח לגל הלאומני בנסיון למצב את עצמו כמועמד אפשרי לראשות הממשלה, הוא דוגמה בולטת לכך, כמו גם המחנה הציוני, שמזדנב אחריו ומתפרק בדרך. כרזת החוצות "قريبا سنكون الأغلبية" (בקרוב נהיה הרוב) שפרסמו 250 אנשי ביטחון, ביניהם ראשי שב"כ ומוסד, מראה לאן מובילות הגזענות והחלחלה מפני ערבים. השמאל משתמש בפחד מפני הערבים כדי לקדם את ההיפרדות מהם, ובכך רק מחזק את השנאה ושולח את מצביעיו הישר לזרועות נתניהו. זה מצדו ימשיך במסע ההסתה שלו כל עוד הטוויטר, הפייסבוק, היו-טיוב ו"ישראל היום" יאפשרו לו.

הבעיה היא שלא רק האופוזיציה הציונית משחקת את המשחק, אלא גם האופוזיציה הערבית. גם לה יש בסיס אלקטוראלי, ואין סיבה שהיא לא תשתתף במשחק הפוליטי מהכיוון שלה. גם הח"כים הערבים יודעים איך ליצור כותרות: פעם הם מחרימים את טקס האשכבה של שמעון פרס; פעם ח"כ ערבי מחדיר טלפונים לכלא ביטחוני; ופעם מפריחים את הסיסמא הידועה "אל-אקסא בסכנה" וקוראים להתנתקות מוחלטת מהחברה הישראלית, שנתפסת באופן טבעי עוינת; ועדת המעקב מכריזה על שביתות כלליות המונעות מהתלמידים להגיע לבתי הספר והאשפה ממשיכה להערם, מה שנראה כענישה עצמית יותר מאשר כמחאה; הפגנות נערכות בתוך הישובים הערביים, כך שהאזרח הישראלי לא יודע אפילו על קיומן, והאזרח הערבי ניצב מול מלל לאומי המנותק מן המציאות היומיומית אותה הוא חי.

וכך, נתניהו מנהל את מלחמתו נגד האוכלוסייה הערבית, המפלגות הערביות מנהלות את מאבקן הנפרד נגדו, והשמאל הציוני נגרר לתוך הקלחת הזאת ללא אסטרטגיה חלופית. בתווך נשארים האזרחים היהודים והערבים להתמודד בעצמם עם המציאות הקשה. נתניהו רע ליהודים, ועוד יותר רע לערבים. האמת הפשוטה היא שהאפליה נגד ערבים אינה משפרת בכהוא זה את מצבם של היהודים, מאחר וההרס בקלנסואה ואום אל-חיראן לא יוריד את מחירי הדיור, ולא יוציא אף משפחה יהודית מעוני.

מעניין לדעת איך היה מגיב נתניהו לו האזרחים הערבים היו מממשים את זכותם האזרחית, ובמקום לבנות בתים בלתי חוקיים ביישוביהם, הם היו רוכשים דירות מוכנות ביישובים היהודיים, כפי שכבר קורה בכרמיאל, נצרת עילית ועפולה. אין ספק שמחירי הדיור היו רק מאמירים עם העלייה בביקוש. מתברר שהבנייה הבלתי חוקית בכפרים הערבים פוטרת את הממשלה ממילוי תפקידה, כלומר, היצע דיור הוגן לכלל אזרחיה, כולל הערבים. נתניהו יוכל להמשיך לטפוח לעצמו על השכם. את השלטון הוא כנראה מבטיח לעצמו בינתיים, את מלחמתו החד צדדית נגד האוכלוסייה הערבית הוא מפסיד מראש, היא לא תיעלם, ועל מאבקה למען עתיד טוב יותר לילדיה לא תוותר.

 

 

אודות יעקב בן-אפרת