התקדמות למרות כל הקשיים

דוח לוועד המרכזי 28.7.13

ישיבת הוועד המרכזי הנוכחית נערכת בתנאים פוליטיים חדשים הנובעים מהתפתחויות דרמטיות שאירעו באזור בתקופה האחרונה. די שנזכיר את התמורה העמוקה שחלה במצרים עם ההפיכה הצבאית, אשר הפילה את הנשיא הנבחר מטעם האחים המוסלמים מוחמד מורסי, את השינוי שהתרחש בהנהגת האופוזיציה המהפכנית הסורית וההתפתחות המסוכנת עם כניסת חיזבאללה למעורבות ישירה במלחמת האזרחים בסוריה. בנוסף יש לציין את הודעת שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי בעמאן על חידוש המו"מ בוושינגטון בין ישראל והפלסטינים.

למרות התנאים האובייקטיביים, אנו חייבים להמשיך במאמץ לבנות אלטרנטיבה שמאלית, ערבית-יהודית, שפועלת בקרב עובדים ובו בזמן חותרת להרחיב את השפעתה בקרב הציבור הישראלי, ובמיוחד בציבור שמאס בכיבוש ומחפש דרך לשינוי שורשי של המציאות הכלכלית-חברתית. במסגרת זו, אנו רואים התקדמות של ממש בעבודתנו האיגוד מקצועית. חתימת ההסכם הקיבוצי במפעל ג'אנה בנצרת עלית, וההכרזה על סכסוך עבודה בשלושה מקומות עבודה – מרכז המוסיקה בראש העין, ושני מפעלים במישור אדומים – הם עדות לפעילות הענפה של מען.

בצד הפוליטי אנו עדים לכך שנמשכת ההתעניינות במפלגה בכל האזורים שיש לנו בהם נוכחות. ישנן פניות אלינו מגורמים וממפלגות שונות בנוגע לבחירות המקומיות, ובמיוחד בתל אביב. התפתחות זו מאשרת את ההשפעה הגדולה שהיתה לקמפיין הבחירות של דעם לכנסת, שבו נחשפו הפרוגרמה, המסר, והמועמדים של המפלגה לציבורים רחבים מאוד. מערכת הבחירות לכנסת פתחה לדעם הזדמנויות לבנות קואליציות חדשות, שלא היו אפשריות לפני כן בגלל שהמפלגה היתה בלתי מוכרת.

הממשל האמריקאי מבולבל וחסר אונים

המציאות הפוליטית העולמית מתאפיינת כיום במשבר חברתי עמוק, שנובע ממשטר כלכלי שנטש את העובדים ואת רוב האזרחים לטובת 1% של בעלי הון השולטים על הכלכלה העולמית. בארה"ב עצמה הנשיא אובמה לא מצליח ליצור שינוי כלכלי. ההודעה על פשיטת הרגל של העיר דטרויט במישיגן מבטאת את הבעיה כולה. דטרויט היתה עד שנות השבעים בירת תעשיית המכוניות, ומקור פרנסה למאות אלפי אם לא מיליוני עובדים אמריקאיים, שנהנו ממשכורת גבוהה, תנאי עבודה, והסכמים קיבוציים נדיבים אשר הושגו על ידי האיגודים המקצועיים. לאחרי שענף המכוניות חוסל בשל התחרות העזה מיפן, ולאחר שמקומות העבודה הועתקו למדינות אחרות בחיפוש אחר ידיים עובדות זולות, התרוקנה העיר העשירה מתושביה, ומי שנשארו היו העניים, וביניהם אפרו-אמריקאים רבים. דטרויט לא יכלה לעמוד בהתחייבויותיה לפנסיונרים, ולממן שירותים עירוניים כמו חינוך, נקיון, ואפילו כיבוי אש.

ארה"ב נמצאת במצב של נסיגה חברתית מתמשכת בשל שעור גבוה של מובטלים ושל נותני שירותים, שמתאפיין בשכר נמוך מאוד, העדר ביטוח בריאות, חוסר יציבות במקום העבודה, והיעדר אפשרויות להגיע לחינוך ברמה גבוהה. אובמה אינו יכול לעשות שינויים לאור האופוזיציה הרפובליקאית בקונגרס, המשתקת את הממשל האמריקאי. זה אינו מצליח לשנות את חייו של האזרח האמריקאי, ביחוד בתחום התעסוקה ויצירת מקומות עבודה שמבטיחים רמת חיים גבוהה. חוסר האונים של אובמה לא מונע מהבנק המרכזי האמריקאי להוציא מיליארדים מדי חודש בתמיכה בבורסה והבנקים, דבר שמאפשר להם להנות מרווחי עתק, בעוד שהחברה והאזרח הקטן לא נהנים מפריחה זו כלל.

אפשר להשוות את פשיטת הרגל של דטרויט למה שקרה במדינות כמו יוון, קפריסין, וספרד, שנהיו עניות ברגע שהבנקים והחברות הפכו לעשירים מהן. העוני של המדינות גורם לירידה ברמת השירותים שמקבל האזרח, בחינוך, בבריאות, ובפנסיה. מדינות סוגרות פרויקטים ממשלתיים, מיליוני עובדים מפוטרים, ושיעור האבטלה עולה בעיקר בקרב צעירים. בישראל הממשלה מקצצת בשרותים, וכופה מסים חדשים על העובדים כדי לסגור את הגרעון בתקציב.

הפער האדיר בין רווחי העל של החברות ובין העוני המעמיק של החברה ושל המדינה יוצר עניין הולך וגדל בנושא הפטורים ממס לחברות הגדולות, תוך מתן התירוץ של עידוד להשקעות ופתיחת מקומות עבודה. זהו מעגל קסמים, שכן הקלות ופטור ממסים מעלים את רווחי החברות, אך המדינה אינה יכולה לחלק את העושר החברתי לאזרחים, מפני שאינה גובה מספיק מסים. העובדים, שיותר ויותר מהם בלתי מאוגדים, מאפשרים לחברות להגדיל את שעורי הרווח שלהן, בשעה שרמת חיי העובדים יורדת – הם צורכים פחות, מקבלים פחות שירותים מהממשלה, וכך נוצר סחרור של מיתון שהולך ומעמיק.

כדי לתקן את המצב, החלו המדינות התעשייתיות לרדוף אחר החברות המעבירות את רווחיהן למקלטי מס בטוחים בחסות המעצמות עצמן, ובראשן בריטניה וארה"ב. זהו ניסיון שווא שאין לו שום סיכוי, מפני שהחברות והבנקים הם ששולטים על המדיניות ועל המדינאים. הם עצמם מקבלים פטור ממס וזוכים לתמיכה מצד הבנקים המרכזיים, והכרזות המלחמה של ראשי המדינות נגד מעלימי המס נשארות מס שפתיים. ההמולה התקשורתית בישראל סביב הפטור ממס לחברות כמו טבע, שמרוויחות מיליארדים ומשלמות מס אפסי, לא יובילו לשינוי המצב. העובדים הם שימשיכו לשלם את הגרעון הממשלתי, ועבור חוסר הנכונות של הממשלות לערוך שינוי מהותי במדיניות המס ובמדיניות הכלכלית.

האימפוטנטיות של אובמה במזרח התיכון

חוסר האונים של הממשל האמריקאי בניהול הכלכלה העולמית, ובייחוד חוסר יכולתו לערוך שינוי מהותי בתוך ארה"ב, בא לידי ביטוי בכל הקשור למדיניות החוץ האמריקאית במזה"ת. המדיניות האמריקאית בסוריה תרמה ליצירת אנרכיה מסוכנת, כאשר משטר הפשע של אסד מנהל מזה שנתיים וחצי מלחמת חורמה נגד עמו, כולל טיהור אתני. החולשה האמריקאית מעודדת את רוסיה ואירן לחמש את המשטר, ומאפשרת לחזבאללה להתערב במלחמה לטובת המשטר, בגיבוי איראן. ארה"ב לא הצליחה להעביר החלטה במועצת הביטחון ולעצור את הקטסטרופה האנושית בסוריה. למרות כל הבטחותיה, ארה"ב השאירה את העם הסורי ואת ההתנגדות האמיצה שלו ללא כל תמיכה מול המשטר.

מה שעושה ארה"ב הוא סוג של משחק עם הנהגת האופוזיציה הסורית מחד ועם הרוסים מאידך. המהלך האמריקאי החל בנובמבר 2012, שעה שהממשל לחץ לביצוע הפיכה נגד המועצה הלאומית הסורית אשר עמדה בראש המהפכה מבחוץ, למעשה גרם בכך לשיתוק מוחלט של הפעולה הפוליטית ולפגיעה אנושה באמינות של המנהיגות מבחוץ. תמרונים פוליטיים אלו באו לצד שיחות עם הרוסים לגבי האפשרות של פשרה בין האופוזיציה והמשטר, אופציה שהמועצה הלאומית הסורית מתנגדת לה, ולכן בוצע שינוי נוסף במנהיגות. בסיוע סעודי הצליחו האמריקאים להזיז את אנשי המועצה הלאומית ולהציב במקומם את הקואליציה של כוחות האופוזיציה והמהפכה הסורית, עם אישיות חדשה בראשם המקורבת לסעודים – אחמד ג'רבא – וזאת מתוך תקווה שהוא יסכים על המסלול האמריקאי-רוסי המכונה ג'נבה 2. אלא שכניסת חזבאללה לקרבות בעיירה קוסייר על הגבול עם לבנון ערבבה את הקלפים והפכה את האופציה של ג'נבה 2 למרוקנת מתוכן, וזאת לאחר שהמשטר הסורי המשיך במלחמתו במטרה לשבור את כוחה של האופוזיציה בסיוע גלוי וישיר של כוחות חזבאללה.

מה שנשאר מהמדיניות האמריקאית בסוריה הוא מדינה מפולגת, ואזורים רבים בהם שולטים גורמי ג'יהאד הנלחמים במפלגות כורדיות שחותרות להשגת שלטון עצמי. באזורים בהם ישנו רוב של תושבים ממוצא עלאווי, מבצע המשטר טיהור אתני ומגרש במעשי טבח את התושבים ממוצא סוני. באותו זמן מבצע המשטר מצור על חלב וחומס תוך שימוש בכוחותיו ובכוחות חזבאללה. חוסר האיזון בין הכוחות וההיסוסים של אובמה להכריע לגבי מדיניותו, בנוסף להטלת הספק הבלתי פוסקת ביחס לכוחות המהפכה והבטחות חוזרות ונשנות לתמיכה בכוחות במהפכניים, שאינן מתקיימות – כל אלו יוצרים מצב טראגי שאת מחירו משלם העם הסורי בדמו ובהרס נורא. זאת בשעה שהעולם כולו חוזה מרחוק במחזה הזוועה ולא עושה דבר כדי לשים לו קץ. התוצאה הישירה של המדיניות האמריקאית היא הרחבת הסכסוך העדתי בעירק ובסוריה, ואף בלבנון. מדובר בפצצת זמן שמאיימת על האזור כולו.

במצרים הגיעה המדיניות האמריקאית לעברי פי פחת, שכן לאחר הפלתו של של הנשיא הראשון שנבחר ע"י אזרחי המדינה, בידי הצבא אשר "נענה לרצון העממי", לא הצליח הממשל האמריקאי להחליט אם מדובר בהפיכה או לא. זאת בשל סיבה פשוטה – החוק האמריקאי מונע מתן סיוע לממשלה לא דמוקרטית שהגיעה לשלטון בהפיכה צבאית, ומכאן שהכרה בכך שהתרחשה הפיכה היתה מחייבת לעצור את הסיוע האמריקאי למצרים, בסך של מיליארד דולר לצבא המצרי. אלא שהממשל החליט להמשיך בתמיכתו הכספית בצבא המצרי, ולכן הסתפק בקריאה לקיצור תקופת המעבר והבטחה לקיום בחירות חופשיות, בנוסף לבקשה שתופסק הרדיפה של חברי האחים המוסלמים וישוחרר מורסי.

מדיניות זו העמיקה את האנרכיה בזירה המצרית שכן כל אחד מהצדדים חתר להשיג את תמיכת האמריקאים. האחים המוסלמים טענו שהם מייצגים את הלגיטימיות החוקתית בעוד הצבא טוען שהוא מייצג את הלגיטימיות הציבורית שהפכה להיות כיסוי אזרחי להפיכה הצבאית. שני הצדדים מאשימים עכשיו את האמריקאים בכך הם עומדים לצד הגוש האחר – הקושרים מאשימים את הנשיא מורסי בשיתוף פעולה עם ארה"ב כדי להביא להתערבות זרה נגד ההפיכה, בעוד האחים המוסלמים מאשימים את האמריקאים בכך שהיא נותנת באופן בלתי רשמי תמיכה מעשית להפיכה. התוצאה היא מלחמה ברחובות בין הצבא והליברלים מצד אחד, ותומכי מורסי המודח מצד שני, בלי שיש כרגע אופק לפתרון.

בנושא הפלסטיני ממשיכה המדיניות האמריקאית כמו ספינה ללא קפטן. בקדנציה הראשונה שלו, אובמה הבטיח לפתור את הבעיה הפלסטינית ולהביא להקמת מדינה פלסטינית תוך שנה. הוא תבע מנתניהו להפסיק את הבניה בהתנחלויות, דבר שנתקל בהתנגדות ובחוסר שביעות רצון בישראל. אחרי שנים של ויכוחים וחיכוכים, ויתר אובמה לישראל והחל להפעיל לחץ על הפלסטינים כדי שיכנסו לשיחות ללא תנאים. הלחץ האמריקאי עודד את הימין, ששכנע את העם הישראלי כי אין צורך בפתרון הבעיה הפלסטינית היות ואין פרטנר מהצד השני, וכי ארה"ב בין כה וכה לא ממש מתעניינת בנושא.

כיום לאחר שהוקמה ממשלת ימין קיצונית, ואחרי שהמתנחלים הגדילו את כוחם בכנסת ומהווים גורם מרכזי בקואליציה השלטת, מגיעה היוזמה של ג'ון קרי שכופה על הפלסטינים את המו"מ לפי התכתיב הישראל – כלומר היעדר התחייבות ברורה כי הבסיס להסכם יהיה גבולות 1967, היעדר התחייבות להקפאת הבנייה בהתנחלויות, ואפילו היעדר התחייבות לשחרור אסירים. זהו מתכון בטוח לכישלון, מפני שהמו"מ לא מוביל להקמת מדינה פלסטינית עצמאית. נתניהו מחויב כלפי המתנחלים וכל מה שהוא חותר אליו הוא המשך שלטונו, ולכן אין לו את חופש הפעולה במו"מ. כתוצאה מכך השיחות יהפכו לבזבוז זמן כפי שהיה עד כה, אם בכלל יתחילו.

הקו הברור של מפלגת דעם

נוכח המצב המורכב, דעם הציבה קו פוליטי ברור כלפי כל הבעיות הפוליטיות אשר עומדות על סדר היום הערבי והמקומי. הניתוח של דעם לגבי המצב העולמי, ובמיוחד ביחס למדיניות האמריקאית, מאפשר לנו להגיע למסקנות פוליטיות מציאותיות ולתובנות ביחס ליכולת של ארה"ב להשפיע על המתרחש בעולם, ובמיוחד במזה"ת, מבלי ליפול לפח של סיסמאות אנטי-אימפריאליסטיות ודוגמטיות. אם נתבונן באפגניסטן או בעיראק, נוכל להבין את מגבלות ההנהגה האמריקאית ואת חולשותיה. ובאשר לסוריה, אחרי שנתיים של חוסר מעש, שעלו לעם הסורי ביותר מ- 100 אלף הרוגים ושני מליון פליטים, ניתן לאמר שכל מי שהזהירו ממעורבות אמריקאית טעו בהבנת המציאות. ולגבי הבעיה הפלסטינית, יכולתו של הממשל האמריקאי לכפות את עמדתו על הממשלה הישראלית חלשה ביותר.

עקבנו אחרי מהפכות האביב הערבי, ובמיוחד אחרי מהפכת ה- 25 בינואר של העם המצרי עוד טרם פריצתה, בגלל החשיבות הגבוהה שדעם מייחסת להשפעתה על גורל המזה"ת ועל האפשרות לבנות זרם שמאלי מהפכני. ראינו במהפכה זו, שנקטה בקו בלתי אלים ועממי, בתוכן הפוליטי שלה ובסיסמאותיה הראשיות, אישור לפרוגרמה הפוליטית שלנו. ראינו בה שותפה להשקפתנו לגבי העתיד, ביחס לקו הפוליטי שלנו בהתמודדות מול שני הזרמים הגדולים שהשתלטו על הזירה הפוליטית, האסלאם הפוליטי מחד, והמשטרים השולטים – הרשות הפלסטינית באמצעות תנועת הפת"ח, משטר מובארכ באמצעות המפלגה הלאומית, ומשטר אסד באמצעות הבעת'.

העמדה שלנו יוצאת מהאינטרסים של מיליוני עובדים, פלאחים, ועניים בעולם הערבי, שהורחקו מהחיים הפוליטיים, הכלכליים, והחברתיים, ללא הווה או עתיד. לכן הבענו תמיכה מלאה בכוחות שדרשו הקמת משטר דמוקרטי, שיאפשר לראשונה לכל המוחלשים שנדחקו לשוליים – ובראשם העובדים – לבנות אגודים מקצועיים חופשיים ומפלגות פוליטיות כדי להשפיע על הזירה הפוליטית ולעצב את גורלם במו ידיהם. וכשם שהתנגדנו בתוקף לדיקטטורה של מובארכ, התנגדנו לאסלאם הפוליטי השואף להחליף את הדמוקרטיה בתיאוקרטיה, ונאחז בערכים מטפיזיים שמונעים את התפתחות החברה.

אחרי פרוץ מהפכת ה- 25 בינואר, היה ברור לנו שהכוחות העיקריים אשר ישחקו תפקיד חשוב במהפכה הם הצבא, הליברליים, והאחים המוסלמים, בעוד שהמהפכנים הצעירים ומפלגות השמאל המהפכניות לא יוכלו להגשים את מטרות המהפכה. ראינו בדאגה את המגמה של הצעירים לספונטניות, לזלזול במפלגות, ולהחלפת הקלפיות בהפגנות בכיכר, משום שעמדתם שיחקה לידי המועצה הצבאית שלקח את השלטון מיד לאחר התפטרותו של מובארכ.

בעוד שעמדתם הבסיסית של הצעירים המהפכנים היתה שהמועצה הצבאית תמנה ממשלה זמנית ומועצה לניסוח חוקה, האחים המוסלמים עבדו באופן ישיר כדי להצליח בבחירות הפרלמנטריות. במרץ 2011 נערך משאל העם הראשון על הצהרה חוקתית, שקבעה לערוך בחירות לפרלמנט תוך חצי שנה. משאל עם זה בישר את תחילתו של קיטוב פוליטי חריף בין האחים המוסלמים ושאר הכוחות הליברליים והשמאליים. אלו האחרונים התנגדו בחריפות למשאל העם, אשר יסודו היה בעסקה בין המועצה הצבאית והאחים המוסלמים, שהבטיחו לצבא לשמור על מקומו ועל כל טובות ההנאה שלו, תמורת העברת השלטון לידיהם באמצעות בחירות לפרלמנט ולאחריהן בחירות לנשיאות.

דעם הדגישה את חשיבות המחויבות לתהליך הדמוקרטי, גם אם היו בו פגמים רבים, שכן הוא נתן לאחים המוסלמים הזדמנות ליישם את הקו שלהם, כך שההמונים יוכלו לראשונה להבין את הפרוגרמה האמיתית של האחים ואת מידת נכונותם להתחייב לדמוקרטיה. אלא שהשמאל כרת ברית עם הליברלים ועם גורמים חשובים ממשטר מובארכ, שהחלו בפעולות להכשלת התהליך הדמוקרטי באמצעות פניה לבתי המשפט כדי לבטל את הבחירות הפרלמנטריות, ובאמצעות הפגנות ששיתקו את החיים במצרים והכשילו את הנשיא הנבחר מוחמד מורסי.

האחים המוסלמים עשו את כל הטעויות האפשריות. ראשית כאשר כרתו ברית עם הצבא על חשבון הכוחות המהפכניים; שנית כאשר הבטיחו לא להשתתף בבחירות ומיד כבשו 70% מהמושבים בפרלמנט שפורק; לאחר מכן כאשר כפו את עצמם על ניסוח החוקה, ולבסוף כאשר יצא מורסי בהצהרה החוקתית שמעניקה לו סמכויות מוחלטות, מה שדחף את מתנגדיו לצאת לרחובות ולהתאחד עם תומכי מובארכ. תגובת האחים היתה אלימה, והם השתמשו במשטרה כדי לדכא את ההפגנות, מה שפגע בתדמיתם. בנוסף לכך, מדיניותם הכלכלית הניאו ליברלית לא היתה שונה ממדיניות מובארכ, היא נשענה על הוראות קרן המטבע הבינ"ל והתאפיינה בעמדה עוינת לאיגודי הפועלים ולדרישותיהם.

למרות כל זאת, הבענו עמדה ברור נגד הקריאה של תנועת תמרוד להפיל את הנשיא הנבחר מורסי על יד הפיכה צבאית, מאחר והיא תחזיר את מצרים לאחור ותעניק לצבא סמכויות מוחלטות. הדיכוי הצבאי נגד האחים המוסלמים מאיים במלחמת אזרחים ובחזרת המשטר הדיקטטורי מחדש. עמדת השמאל לגבי ההפיכה היתה מוטעית, והיא נבעה מחוסר יכולתו לבנות אלטרנטיבה פוליטית מהפכית למרות שהתנאים בהחלט בשלים לכך. היא ביטאה חוסר אמון בציבור וביכולתו לבוא בדין וחשבון עם האחים המוסלמים.

לשמאל המצרי אין את החזון העתידי, את הסבלנות ואת הקשרים עם הפועלים, והוא נגרר אחרי הליברלים וגרעיני המשטר הישן מתוך חשש מעימות פוליטי, אידיאולוגי, ופרוגרמטי עם האחים המוסלמים. שמאל זה הוכיח שהוא לא מבין את התנאים הפוליטיים, והוא ויתר על ההישג הגדול ביותר של מהפכת ה- 25 לינואר, והוא התהליך הדמוקרטי. למרות כל הטעויות שעשה הנשיא מורסי, הרי כל עוד הוא כיבד את הבחירות ואת הקלפיות כאמצעי להחלפת השלטון, היה על השמאל המצרי להגן על הדמוקרטיה, ולהתנגד בחריפות להתערבות הצבא בחיים הפוליטיים.

ההפיכה הצבאית במצרים אינה סוף הדרך, דבר שמתבטא בכמה צורות. קודם כל, מי שהתפרסמו בדחייתם את המפלגות ובהחלפת הפרלמנט והקלפי בדמוקרטיה עממית, נפלו בסופו של דבר בידי הימין. שנית, התחרות עם האחים המוסלמים צריכה להתנהל בזירה הפוליטית, בדבקות בדרך הדמוקרטית ובצדק חברתי, הרחק מהמשטרים ומפלגותיהם, בין אם המפלגה הלאומית או מפלגת הבעת'. שלישית, כל מהפכה עוברת מהפכת נגד, והמשבר הנוכחי יצמיח יסודות דמוקרטים מהפכנים אשר ידיהם לא גואלו בהפיכה. יסודות אלו ילחצו על שני הצדדים, האסלאמיים והליברליים, להתאחד סביב ההליך הדמוקרטי ונגד התערבות הצבא בפוליטיקה, כדי להציל את מצרים מהמבוי הסתום שהיא נכנסה אליו אחרי ההפיכה.

דעם בבחירות לרשויות המקומיות

הדבקות באינטרסים של העובדים והמאבק נגד הכיבוש מאפיינים את עמדת דעם, שאינה נגררת לא אחרי הליברלים הישראלים ולא אחרי הלאומנים הערבים. נוכחנו כיצד תומכי משטר אסד מזדרזים לתמוך בהפיכה במצרים, מתוך ראיה שהעיקר הוא להתנגד לאחים המוסלמים. דעם תמכה מההתחלה במאבק העם הסורי נגד משטר אסד, והתנגדה מהרגע הראשון להפיכה במצרים, למרות עמדת השמאל המצרי אשר נגרר מאחורי הליברלים, ותנועת תמרוד שתיאמו את הפגנת המיליון שלהם עם הצבא.

בגלל תמיכתנו בשלום צודק ובקץ הכיבוש, אנו מתנגדים לתוכניתו של ג'ון קרי, להגיע עם הפלסטינים להסכם המשלים את הסכם אוסלו, ללא אזכור של גבולות 67' כבסיס למו"מ ובלי להתחייב להפסקת ההתנחלויות. קרי מציע למעשה להמשיך במצב הקיים, ישראל תמשיך להיות המחליטה הבלעדית בכל בעיה בשטחים הכבושים, מפעל ההתנחלויות יימשך, וגושי התנחלויות יסופחו לישראל. הגדה תהיה מפורזת מנשק או מצבא, והאזרח הפלסטיני ימשיך לחיות בעוני ואבטלה, וללא אפשרות אמיתית לקבוע את גורלו.

עמדתנו, הרחוקה הן מהלאומנות הערבית והן מהליברליזם הישראלי, שאינו מתעניין בגורל העם הפלסטיני אלא רק בגורל העם הישראלי, זכתה לאמינות גבוהה בחוגים רחבים בציבור הערבי והישראלי כאחד. זה נכון לגבי עמדתנו כלפי המהפכה הסורית, מצרים, הבעיה הפלסטינית, ובמיוחד לעמדתנו המעמדית והאינטרנציונליסטית, השואפת לאחד את כל הכוחות הדמוקרטיים, יהודים וערבים, ולשבור את גדרות הגזענות כלפי הערבים וכלפי מי שמכונים "המסתננים" מאפריקה.

לאחרונה היו מספר יוזמות פוליטיות שפנו לשיתוף פעולה עם דעם, ובעיקר בתל אביב יפו. היתה אלינו פניה מרשימת "יאפה" ואח"כ מ"עיר לכולנו". הפניות לא הבשילו להסכם ממספר סיבות, מהן פוליטיות ומהן ארגוניות, אולם הן הצביעו על התעניינות גדולה במפלגה ועל רצון בקרב פעילי שמאל להיות שותפים איתנו ברשימה יהודית-ערבית.

מאז הבחירות האחרונות ניסינו למצוא בני ברית בקרב יסודות שמאלים התומכים בעמדתנו ביחס לצדק החברתי ונגד כל סוגי הגזענות והכיבוש. אנו בוחנים מספר הצעות ומקווים שיבשילו לכדי שותפות להליכה ברשימה משותפת לעיריה וליוזמות אחרות.

בנוסף, המאבקים האיגוד מקצועיים שאנו מנהלים, כובשים חלק נכבד מחיינו הפוליטיים, לאור החשיבות הפוליטית שהם טומנים בחובם, בנוסף לחשיבותם האיגוד מקצועית. הפעילות הפוליטית המתמידה בחיפוש אחר מסגרות של שיתוף פעולה וגיוס פעילים נוספים, מעניקים למפלגה חיות ומקום מיוחד בשורות השמאל הערבי והיהודי בישראל. אנו בטוחים בעמדתנו, ונשענים על המחויבות של החברים שלנו ועל יכולתם להביל עבודה פוליטית ואיגוד מקצועית. אנו בוטחים במעמד הפועלים ובציבור, ובאנרגיות המהפכניות שלו, ולמרות כל הקשיים אנו יוצרים כל יום מציאות חדשה, ומודעות חברתית ופוליטית שתואמת את התפיסה של מפלגת דעם.

 

אודות דעם מפלגת פועלים

דעם מפלגת פועלים מעמידה בפני הציבור פרוגרמה כוללת לשנוי מהפכני של החברה בישראל, המבוססת על שלשה עקרונות בסיסיים – שלום, שוויון וצדק חברתי. דעם מאמינה כי העקרונות האלו אינם יכולים להתממש תחת המשטר הקפיטליסטי הגלובלי, והגשמתם היא חלק מהמאבק למען כינון חברה סוציאליסטית, המקדשת את רווחת האדם ולא את הרווח.