ועדת המעקב יורדת תל אביבה

אוירה החמימה בכיכר, ההתחככות האינטימית בין יהודים וערבים, ההנפה המשותפת של דגלי ישראל לצד דגלי פלסטין פרטה על נימי נפשם של המשתתפים היהודים, הכמהים מזה 20 שנה לארוע יהודי ערבי ראוי לשמו. אלא שהאירוע הזה לא היו ראוי לשמו, כי הנאומים הנוחים לאוזן היו מהשפה ולחוץ, חוק הלאום קובע שהעברית היא השפה הרשמית והערבית נועדה לערבים, ומה שנאמר בעברית לא בהכרח נאמר בערבית.

שלשה שבועות לקח לה לוועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל לרדת לכיכר למחות נגד חוק הלאום הגזעני, וביום שבת האחרון זה קרה. שתי ההפגנות שקדמו לה, זאת של הלהט"בים וזאת של העדה הדרוזית איתגרו את ועדת המעקב, הן מבחינת ההד התקשורתי ובעיקר בגלל הקהל הרב שהגיע להפגין.

ההפגנות האלה איתגרו לא רק את ועדת המעקב אלא גם את נתניהו, משום שמי שבאו להפגין לא היו "הערבים" אלא בשר מבשרה של ישראל: הקהילה הלהט"בית צברה כוח ויצוג והיא מתפרסת על פני כל הקשת הפוליטית, והדרוזים תורמים את בניהם למאמץ הבטחוני. נתניהו נדחק לפינה וחיפש כל דרך להחלץ ממשבר חוק הלאום. הוא זימן את מנהיגי העדה הדרוזית והציג בפניהם מסמך המבטיח גדולות ונצורות אבל כאשר תת אלוף אמל אסעד הטיח בו שחוק הלאום הופך את ישראל למדינת אפרטהייד הוא פוצץ את הפגישה. לא נותרה לנתניהו ברירה, והוא חיכה בכיליון עיניים להפגנת ועדת המעקב. בחושיו החדים הוא הבין שהיא תחלץ אותו מהמיצר, וכרגיל ועדת המעקב לא הכזיבה. עוד לפני שהדגל הפלסטיני הראשון הונף הזדרז נתניהו להפיץ בפייסבוק את הפוסט "אין עדות טובה יותר לנחיצותו של חוק הלאום".

ועדת המעקב הבינה שהירידה לתל אביב מחייבת "ממלכתיות" ועל כן בקשה לא להניף את דגלי פלסטין בכיכר. אלא שזה לא עלה בידה משום שההפגנה בתל אביב לא נהנתה מקונצנזוס. דם רע זורם זה זמן רב בין בל"ד לבין חד"ש, שנציגה מוחמד בארכה הוא היו"ר של ועדת המעקב, והדגלים הפלסטינים הונפו בעיקר כדי לקלקל לחד"ש את ההצגה. בזמנים אחרים הצליחו בריוני מק"י לכפות את החלטותיהם ולהוריד כל דגל סורר. אבל מזה 20 שנה הפך הדגל הפלסטיני לדגל רשמי בכל ארועי ועדת המעקב, ודין תל אביב כדין סחנין.

יתר על כן, מזה 20 שנה התנזרה ועדת המעקב מכל הופעה ברחוב היהודי. תל אביב נתפסה כמייצגת את הציבור הליברלי היהודי, שאין לו מקום בהוויה הפלסטינית שוועדת המעקב מייצגת אותה. מאות האלפים הצעירים שצבו על הכיכרות בקיץ 2011 בדרישה לצדק חברתי הותירו את ועדת המעקב אדישה ואפילו עויינת. 'הם מבקשים צדק לעצמם, מה לנו ולהם', אמרה.

בחירתו של נתניהו לקדנציה הראשונה שלו בקיץ 1996 לאחר רצח רבין, היוותה ציון דרך לא רק בחייה הפוליטיים של ישראל, אלא גם בחיים הפוליטיים של החברה הערבית. באותה שנה בדיוק חל פילוג עמוק בתוך התנועה האיסלאמית בין הפלג הדרומי, שדגל בהשתתפות בבחירות לכנסת, לבין הפלג הצפוני, שרואה בדמוקרטיה מעשה כפירה. בשעה שהפלג הדרומי פנה לכנסת, חיפש לו הפלג הצפוני אלטרנטיבה, ופנה אל ועדת המעקב כתחליף.

כך, ממש ברגע שבו ישראל פנתה אל הימין הקיצוני, חטפה התנועה האיסלאמית הצפונית את האג'נדה הפוליטית של הערבים בישראל תחת הסיסמא "אל-אקסא בסכנה". מאז, הקרע בין האוכלוסייה היהודית והערבית רק הלך והעמיק. הימין המשיחי והימין האיסלאמי התחילו את חייהם הסימביוטיים, קיצוניות הזינה קיצוניות, ובתווך נלכדו ציבורים רחבים מאוד, הן של ערבים והן של יהודים, שסלדו מהקיצוניות בשני הצדדים.

כאן כדאי להדגיש, לא הייתה מפלגה ערבית אחת שהוכיחה מנהיגות והזהירה מפני הסכנות בדרך. ועדת המעקב אירגנה אינספור הפגנות, שביתות ועצרות, שכולן שירתו את אותה אג'נדה לאומנית – דתית. קומוניסטים, בל"דיסטים, איסלאמיסטים וליברלים רקדו על פי החליל האיסלאמי. לא על דמוקרטיה ועל שוויון התנהל המאבק, אלא על ערכים דתיים לאומיים שאל-אקסא במרכזם.

העובדה שדווקא ממשלת ברק, ושר המשטרה שלו שלמה בן עמי, היו אחראים על ירי והרג 13 אזרחים ערבים בארועי אוקטובר 2000, שפרצו עקב כניסתו של אריאל שרון לרחבת המסגד הקדוש, היו ההוכחה החותכת לכך שאין שמאל ואין ימין, כולם ציונים. ככל שהקרע בין יהודים וערבים העמיק, השמאל הישראלי הלך והצטמק, ובמקביל התעצם כוחו של הימין הקיצוני, וכך הגענו עד הלום.

חוק הלאום נועד לתת מכה ניצחת לסמול, לבית המשפט העליון ולאליטה התרבותית בכללה. מבחינת האזרחים הערבים, חוק הלאום לא ישנה הרבה בחייהם, שהרי ההפלייה נגדם היא כרונית ומובנית, וקיימת מאז הקמת המדינה למרות הבטחותיה של מגילת העצמאות. מי שהיה אמור לנהל את המאבק למען הדמוקרטיה הוא המחנה הליברלי הישראלי שחוק הלאום מופנה בעיקר נגדו, אלא שהמחנה הזה איבד את דרכו, ואין לו כוח להתנגד לחוק גזעני מחשש שיואשם בבגידה וחוסר פטריוטיזם.

ועדת המעקב אינה בנוייה למלא את החור השחור הזה בפוליטיקה הישראלית, והיא גם לא כשירה לעשות זאת, מאחר והמרכיבים שלה אינם מאמינים בדמוקרטיה ובערכי השוויון. התנועה האיסלמית שהכתיבה את האג'נדה הפוליטית שלה רואה בדמוקרטיה כפירה; המפלגה הקומוניסטית, העומדת בראש ועדת המעקב בתמיכת הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, דורשת שוויון ודמוקרטיה בישראל, אבל מארגנת אסיפות וכנסים בתמיכה במשטר הדמים הסורי של בשאר אל-אסד. בזמן שיו"ר ועדת המעקב מוחמד בארכה דורש בכיכר צדק לאזרחים הערבים, נטבחים בסוריה מאות אלפי אזרחים המבקשים צדק ודמוקרטיה לעצמם. 10,000 אסירים פוליטיים פלסטינים נרצחו בבתי כלא של אסד ועוד 200,000 אסירים סורים נעלמו במרתפי הענויים.

לכן המסר של הירידה של ועדת המעקב לתל אביב אינו ברור. אכן ארגון הפגנה בתל אביב מהווה ניסיון לפנות לראשונה לאחר שנים ארוכות לציבור הישראלי, אלא שהיא לא מלווה בחשבון נפש פרוגרמתי. ההפגנה הוגדרה כיוזמה של ועדת המעקב, והיא לבדה קבעה את אופייה, את ססמאותיה ואת הדוברים בה. לציבור הישראלי השמאלי נועד תפקיד של משתתף אורח, והוא לא היה שותף לארגונה. הוא בעיקר נועד לשמש כתפאורה שתשווה לציבור היהודי שהגיע להפגנות הדרוזים והגאים.

לכן גם אחרי ההפגנה התנועה האיסלאמית תמשיך לדבוק בהלכה האיסלאמית, בל"ד תמשיך בדרכה הלאומנית הקיצונית המחרימה את הציבור הישראלי, ומק"י תמשיך בעמדותיה הדוגמטיות ובתמיכה ברודנים כמו אסד ופוטין, שלמרבה האירוניה הגיעו להבנות עם נתניהו על פריסת הצבא הסורי הרצחני ברמת הגולן. האוירה החמימה בכיכר, ההתחככות האינטימית בין יהודים וערבים, ההנפה המשותפת של דגלי ישראל לצד דגלי פלסטין פרטה על נימי נפשם של המשתתפים היהודים, הכמהים מזה 20 שנה לארוע יהודי ערבי ראוי לשמו. אלא שהאירוע הזה לא היו ראוי לשמו, כי הנאומים הנוחים לאוזן היו מהשפה ולחוץ, חוק הלאום קובע שהעברית היא השפה הרשמית והערבית נועדה לערבים, ומה שנאמר בעברית לא בהכרח נאמר בערבית.

לאחר שכל המפגינים הלכו הביתה – דרוזים, להט"בים וערבים – הכיכר נותרה ריקה, והיא עדין ממתינה להפגנה יהודית ערבית מאוחדת למען שוויון ודמוקרטיה. חוק הלאום אינו עניינם של האזרחים הערבים בלבד, הוא בראש וראשונה עניינם של האזרחים היהודים. עליהם להחליט באיזה מדינה הם רוצים לחיות, באפרטהייד או במשטר דמוקרטי, תחת ממשלה ימנית קיצונית או עם ממשלה הדוגלת בשוויון אזרחי ובדמוקרטיה. דרוש כאן חזית רחבה של יהודים וערבים המאמינים בחופש ודמוקרטיה כערכים עליונים, המתנגדים לדיקטטורות החונקות את האזרחים בעולם הערבי, המתנערים מהפונדמנטליזם האיסלאמי ומהפונדמנטליזם היהודי.

הדרך לבנייתה של חזית דמוקרטית כזו עוד ארוכה מאוד, והיא לא תתממש כל עוד הצדדים ימשיכו להתחפר מאחורי הזהויות הלאומיות שלהם. דמוקרטיה ושוויון אינן מתנגשים בהכרח עם זהויות תרבותיות לאומיות, אבל הן עדיפות כי ללא ספק הן יכולות לחבר בין עמים ולאומים. זו אינה דרכה של ועדת המעקב, גם לא דרכו של השמאל הציוני. לכן הדמוקרטיה והשוויון הפכו לטרף קל עבור הימין הקיצוני, הפועל ללא לאות להעמיק את השנאה בין יהודים לערבים, בין ימניים לשמאלנים, כי מזה הוא ניזון ורק כך הוא ממשיך להתקיים.

 

Avatar

אודות יעקב בן אפרת