ועידת האוטוקרטיה המדברית

ביום ראשון האחרון נכנסה ישראל למצב של מאניה.  תוך שלושה ימים, שר החוץ, יאיר לפיד הצליח לארגן  וועידה אזורית בשדה בוקר בהשתתפות שרי חוץ  של ארבע מדינות ערביות, ובנוכחותו של […]

ביום ראשון האחרון נכנסה ישראל למצב של מאניה.  תוך שלושה ימים, שר החוץ, יאיר לפיד הצליח לארגן  וועידה אזורית בשדה בוקר בהשתתפות שרי חוץ  של ארבע מדינות ערביות, ובנוכחותו של שר החוץ האמריקאי אנטוני בלינקן. באותו ערב ממש נעכר מצב הרוח לאור מסע הרצח של שני תושבי אום אל-פחם בחדרה, וביום שלישי הדפרסיה השתלטה על מצב הרוח הלאומי עקב מסע הרצח שאחראי לו, תושב הגדה המערבית בבני ברק.

זוהי המציאות הישראלית המלווה אותנו כבר למעלה מעשרים שנה. כן, אנחנו חיים עם "רסיס בישבן" המזכיר מעת לעת לכולם שיש כאן בעיה שממתינה לפתרון. ראש הממשלה הנוכחי הוא זה שהגה את ה"מטאפורה" הזאת עוד בשנת 2013, כאשר הסביר שעל הישראלים להתרגל לעובדה שאין פתרון לשאלה הפלסטינית, ויש להתייחס אליה כאל "רסיס בישבן" שאי אפשר להוציא אותו וחייבים ללמוד לחיות אתו.

נראה שהמדינות שהחליטו לנרמל את היחסים עם ישראל אמצו בחום את העמדה של בנט, ובעידודו של נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טרמפ קפצו על עגלת השלום, לא מאהבת מרדכי חלילה אלא משנאת המן הרשע הפרסי. וכך, הפלסטינים הפכו מבעיה שהעסיקה במשך שנים את כלל העולם הערבי, לבעיה פנימית ישראלית, ושותפיה הערבים יכולים רק להתבונן מהצד במבט נוגה בהסתבכותה של ידידתם החדשה עם הבעיה הבלתי פתורה.

ואם תרצו, כל אחת מהמדינות שהשתתפו בוועידת שדה בוקר סוחבת בישבנה את הרסיס שלה: האמירויות סוחבות את המלחמה בתימן, המרוקאים את הסכסוך עם חזית פוליסריו, המצרים את הסכסוך עם אתיופיה סביב סכר אל-נהדה על הנילוס, בעוד שבחריין מתמודדת עם רוב שיעי הנאבק למען זכויות אזרח מלאות. מה שמאחד אותן עם ישראל היא העויינות כלפי ממשל ביידן, אשר בניגוד לטרמפ ונתניהו, חותר בכל מאודו לחדש את הסכם הגרעין, ובעיניהם, נטש אותם לבדם מול איראן.

אין ספק שוועידת שדה בוקר הייתה מאתגרת עבור אנטוני בלינקן, שהגיע למזה"ת הישר מפולין. קודם לכן הוא לווה את הנשיא ביידן לסבב כינוסים עם בנות הברית של נאט"ו בבריסל במטרה לאחד את השורות מול פוטין. למעשה אירופה כולה נמצאת היום מול ההתמודדות הגורלית ביותר מאז תום מלחמת העולם השנייה. פוטין, רודן חסר עכבות וצמא דם החליט לשרטט את גבולות אירופה מחדש, תוך פלישה חסרת כל הצדקה לאוקראינה, במטרה לשנות את משטרה הדמוקרטי ולהשתלט עליה.

מראשית כהונתו הגדיר ביידן את התקופה ההיסטורית הנוכחית כמאבק בין אוטוקרטיה לדמוקרטיה. בל נשכח שארה"ב עצמה התמודדה עם ניסיון הפיכה של דונלד טראמפ לאחר שסירב להכיר בתוצאות הבחירות, וניסה לסכל אותן ע"י השתלטות אלימה על הקונגרס. בלינקן אמנם ישב סביב אותו השולחן בשדה בוקר ופיזר חיוכים לכל עבר, אבל הבין היטב שהוא עומד מול חזית עוינת, שלא מוכנה להתגייס לטובת המאמץ האמריקאי.

מרבית הפוליטיקאים במדינת ישראל מעריצים את דונלד טראמפ, המהנדס של "הסכמי אברהם", ומי שחיסל את  הסכם הגרעין באיראן. יתר על כן, בישראל רואים את חלוקת העולם עפ"י ביידן לדמוקרטיות ואוטוקרטיות כנאיבית במקרה הטוב, וכנבזית במקרה הרע. המשטר הסיני והרוסי הם שותפים בעלי חשיבות עליונה לישראל ולמשטרים הערביים ומהווים ערובה לביטחונם. הדמוקרטיה היא האויב הגדול ביותר של סעודיה והאמירויות, שמדכאות נמרצות כל תנועה דמוקרטית בעולם הערבי, והדבר נחשף באופן חד משמעי עם פרוץ האביב הערבי במצרים, בסודן, בתימן ובסוריה. ביקורו של בשאר אל-אסד בדובאי נועד להדגיש את מחויבותן של מדינות המפרץ לעריצי האזור. משטריהם אינם סתם בני ברית, אלא מרכיב חשוב בביטחון הלאומי של ישראל.

אין זה מקרה שישראל ושותפיה הערבים סירבו לגנות את הפלישה הרוסית לאוקראינה. סעודיה, למשל, פועלת באופן גלוי להכשיל את הסנקציות נגד פוטין וחבר מרעיו, בסירובה להגביר את תפוקת הנפט, ולפצות על עליית המחירים עקב החרם הכלכלי על רוסיה. כמו פוטין, גם סעודיה וגם ישראל מקוות שטראמפ יחזור לשלטון בשנת 2024. בעוד העולם מתגייס להציל את הדמוקרטיה במלחמה נגד פוטין, ישראל עסוקה בארגון וועידות אזוריות כחזית נגד איראן ונגד ממשל ביידן.

ישראל ומדינות המפרץ מנסות לשכנע את העולם שפוטין הוא ידיד ובעל ברית של ישראל ומדינות המפרץ, בעוד שאיראן, היא היא הסכנה הקיומית האמיתית. העובדה שפוטין פלש למדינה שכנה ללא כל התגרות, ומכין את הקרקע לשימוש בנשק להשמדה המונית באוקראינה לא זוכה לכל הד בישראל. הסכנה שתתלקח מלחמת עולם שלישית אינה מדאיגה את ההנהגה הישראלית.  אלה עסוקים כרגע במלחמה נגד איראן, שעדין שואפת להגיע לייצור פצצה בעתיד זאת כאשר ישראל מחזיקה על פי פרסומים זרים עשרות אם לא מאות פצצות גרעין, וכאשר הרודן חסר המעצורים פוטין מנפנף ב- 5,000 פצצות גרעיניות בימים אלה. וכך, כשהם חוגגים את השלום האזורי שלהם, מתעלמים מנהיגים ישראלים מהתמוטטות השלום העולמי.

ההתעלמות הישראלית המוחלטת מהפלסטינים החיים תחת כיבוש, כמו גם מהאופי הרצחני של המשטרים הערביים בני בריתה, מסבירה את עמדתה הניטרלית במלחמה המתנהלת כיום על אדמת אירופה בין דמוקרטיה לעריצות. ישראל הולכת מתנתקת מהעולם הדמוקרטי כתוצאה ממשטר האפרטהייד שהיא כופה על הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה. המצפן המוסרי של ישראל השתבש, כאשר הפרת זכויות אדם ואזרח כלפי הפלסטינים מוסברת ע"י צרכים ביטחוניים והצורך לשמור על אופייה היהודי של המדינה. כך הופך כל מנהיג, גם אם הוא רודן, ורוצח, לבן ברית רצוי, מדונלד טראמפ ועד פוטין, ממוחמד בן סלמאן לעבד אלפתאח א-סיסי, בתנאי שהוא מוכן להתעלם מפשעיה של ישראל כלפי הפלסטינים. לעומת זאת, כל מנהיג דמוקרטי, המגנה את הפרת זכויות האדם בסעודיה, מצרים או בישראל  הופך ליריב, לאויב, ולאנטישמי.

דונלד טראמפ עשה מעשים נפשעים. הוא התחבר לתנועת העליונות הלבנה, יצר קשר הדוק עם פוטין, ניסה לפרק את נאט"ו ואת האיחוד האירופי, ובעיקר – ניסה לפרק את המשטר הדמוקרטי באמריקה עצמה. כל אלה הותירו את העם האמריקאי, את הרוב השפוי והליבראלי, במצב של טראומה עמוקה. המלחמה של ביידן נגד פוטין היא מלחמה למען נשמתה של הדמוקרטיה האמריקאית ושלום העולם כולו. לכן הוא הצליח ליצור לראשונה מאז תום מלחמת העולם חזית רחבה ביותר כדי למנוע מפוטין לממש את מטרותיו.

לא איראן פעלה בכל האמצעים כדי להעלות את טראמפ לשלטון ולמוטט את הדמוקרטיה באמריקה, אלא פוטין, נתניהו ומוחמד בן סלמאן, ולכן הם הפכו בארה"ב לאויבי הדמוקרטיה. אין זה פלא שממשל ביידן פועל נחרצות לסיים את פרשת הגרעין האיראני באמצעות הסכם, ומפנה את כל המשאבים להילחם נגד מי שבאמת מסכנים את שלום העולם. מדינה שסוחבת את גיבנת הכיבוש עשרות שנים ומחוקקת חוקים מפלים נגד אזרחי מדינתה הערבים, אינה יכולה להיות שותפה למחנה הנלחם על נשמתה של הדמוקרטיה.

העולם כיום משנה דיסקט. הוא מבין שאינטרסים כלכליים לא יכולים לבוא על חשבון עקרונות יסוד כמו חופש וזכויות אדם, כי בסופו של דבר תהליך כזה מביא לקץ הדמוקרטיה. ישראל לא נמצאת שם, היא בתהליכי התנתקות מהעולם החדש כשהיא עדיין מדקלמת את הקלישאות החבוטות אודות מצבה "המיוחד". היא איננה מדינה ככל המדינות, אלא מדינה יהודית. הגדרה משונה זו מחייבת אותה להשליט משטר אפרטהייד על הפלסטינים ולחוקק חוקים גזעניים כדי לשמר את אופייה היהודי. במילים אחרות, אופייה היהודי גובר על אופייה הדמוקרטי. זוהי הסיבה שברגע שבו נקבע עתידה של האנושות – או אוטוקרטיה או דמוקרטיה – היא נותרת "ניטראלית".

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת