זה לא התאגיד טמבל, אלו ההתנחלויות

 

ג'ייסון גרינבלט הוא ללא ספק אישיות מסקרנת. מתחת לכיפה השחורה שלו מסתתר נדל"ניסט ממולח היודע את מלאכת השיווק ומזהה הזדמנויות עסקיות טובות. גרינבלט חובש ומסיר את הכיפה בהתאם לקהל היעד אתו הוא נפגש. ביום רביעי, ה- 29.3 הוא השתתף כמשקיף בכינוס הליגה הערבית בצד הירדני של ים המלח, ושם כמובן הוא הסיר את הכיפה. אולם בדרכו חזרה לשדה התעופה בן גוריון, החליט גרינבלט שעליו לקבל את ברכתו של ראש ישיבת פוניבז', ולכן הכיפה השחורה שבה לכסות את ראשו.

אז מיהו ג'ייסון גרינבלט – הדיפלומט האמריקאי הבכיר במזה"ת? או יהודי דתי אוהב ישראל ותומך נלהב של נתניהו? דבר אחד בטוח, גרינבלט הוא נציגו הנאמן של דונלד טראמפ, והבוס המיידי שלו הוא ג'ארד קושנר, חתנו של טראמפ. קושנר אף הוא יהודי דתי המכיר את נתניהו, והאחראי על מחלקת החדשנות החדשה בבית הלבן. המייחד את השילוש טראמפ, קושנר וגרינבלט הוא ששלושתם נדל"ניסטים שהאינטרסים העסקיים שלהם, המשולבים גם באינטרסים פוליטיים, קודמים לכל.

נתניהו לא הצליח להסתדר עם נשיא שחור, בוגר בית הספר למשפטים של הרווארד, ועתה מוטל עליו להתנהל מול ניגודו הקוטבי – סלבריטאי תקשורת ואיש עסקים חסר מעצורים. נכון, את טראמפ ונתניהו מאחדת השנאה היוקדת כלפי איראן, אבל מסיבות שונות. נתניהו רואה באיראן סכנה לקיומה של ישראל, בעוד טראמפ רואה באיראן סכנה קיומית לממלכה הסעודית. אובמה אמנם היה מאוהב באיראן לעומת טראמפ המאוהב בסעודיה, אך לאובמה לא היה כל אינטרס עסקי באיראן, בעוד שלטראמפ ולשר החוץ שלו רקס טילרסון, ומי שהיה עד אתמול מנכ"ל ענקית הנפט אקסון-מוביל, יש גם יש!

עוד בטרם נכנס לבית הלבן, יצא טראמפ בחריפות נגד המנעותו של ממשל אובמה מהטלת וטו על החלטת מועצת הביטחון המגנה את ההתנחלויות, וצייץ קבל עם ועולם: "בכל הנוגע לאו"ם: דברים ייראו אחרת אחרי ה- 20 בינואר". אלא שכבר ב- 16 בפברואר, במסיבת העיתונים משותפת עם נתניהו בוושינגטון, שלף טראמפ את אקדחו וירה ללא אזהרה את יריית הפתיחה כאשר פנה לנתניהו כאדון לנתינו ואמר: "הייתי רוצה לראות אתכם מתרסנים קצת בנושא ההתנחלויות". פניו של נתניהו המופתע לא הסתירו את מבוכתו.

למרות שהדברים נאמרו כהערת אגב, מאז אותו יום הפשיל ג'ייסון גרינבלט את כיפתו ושרווליו, והתחיל לפעול ובמרץ כדי להשיג את המטרה, כלומר את ה"עסקה". העסקה היא פשוטה: מאחר והסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בבסיסו נדל"ני, רק נדל"ניסטים ממולחים יכולים לפתור אותו. "מדינה אחת או שתיים, כל מה שיהיה מקובל עליכם יהיה מקובל עלי", אמר טראמפ באותה מסיבת עיתונאים ולימד את נתניהו כמה אמיתות בחיים. לכסף אין ריח, ובעסקים אין אידאולוגיה – מדינה אחת או שתיים, העיקר להגיע לפתרון.

המסגרת המסתמנת להתנעת המו"מ היא הוועידה האזורית. נוכחותו יוצאת הדופן של גרינבלט בפסגה הערבית שהתכנסה בעמאן מעידה שכוונותיו של טראמפ רציניות, והוא שלח את שליחו לעשות נפשות לרעיון. אמנם המדינות המעורבות ישירות בפתרון הסכסוך הן ירדן ומצרים, אבל ברור שגיבוי סעודי ותמיכה של העולם הערבי יכולים רק לעזור. טראמפ כבר הזמין אליו את הגנראל סיסי, ובעקבותיו יגיע גם אבו מאזן. לא מכבר ביקר אבו מאזן בקהיר במטרה לסיים את הסכסוך בין המשטר המצרי לרשות הפלסטינית, אותו סכסוך שפרץ בעקבות הדרתו של אבו מאזן מהמהלכים לכינוס ועידה אזורית בחסותו של שר החוץ הקודם ג'ון קרי. מאז כניסתו של טראמפ לבית הלבן, יורש העצר הסעודי והמלך הירדני כבר ביקרו בוושינגטון, וכל הפעלתנות הזאת מצביעה על הכנות לקראת המהלך הגדול.

כשטראמפ יושב בבית הלבן, הסירוב של אבו מאזן מאתמול יצטרך להפוך להסכמה, ומה שנכון לגבי אבו מאזן נכון עוד יותר לגבי נתניהו. זמן ההכרעות הולך וקרב. שתי מדינות או מדינה אחת, העיקר לסיים את המצב הנוכחי של חוסר הכרעה. נתניהו לא רוצה שתי מדינות וגם לא מדינה אחת, הוא רוצה להשאיר את המצב כמות שהוא, וכאן הוא מתנגש עם טראמפ. אלא שימי אובמה העליזים תמו, את הגשרים עם המפלגה הדמוקרטית הוא שרף, ובקרב הרפובליקאים הוא לא ימצא תומכים נאמנים מטראמפ, קושנר, פרידמן וגרינבלט, נשיא אחד ושלוש כיפות.

הזמן הרי אוזל: אבו מאזן כבר בא בימים ולא ברור מה יקרה לאחר הסתלקותו; בעזה אין מים ראויים לשתייה, חשמל, עבודה, שירותים רפואיים ותושביה נאנקים תחת הסגר. הבעיה היא שלנתניהו אין רוב בממשלה כדי להגיע לפתרון, זאב אלקין ויריב לוין כבר סיכלו את כניסתו של הרצוג לממשלה כשהעדיפו את ליברמן, ונפתלי בנט טרח להגיע לוושינגטון כדי לשכנע את ג'ייסון גרינבלט להסכים לסיפוח שטחי סי לישראל ולסלק מסדר היום את רעיון הוועידה האזורית. נתניהו נמצא במילכוד: מצד אחד הממשל האמריקאי שלא מוכן לקבל 'לא' כתשובה, ומצד שני הקואליציה הממשלתית הנוכחית שלא מוכנה לקבל 'כן' כתשובה.

כאן נכנס לתמונה משה כחלון. אמנם משבר קואליציוני סביב השידור הציבורי נראה כמו תירוץ קלוש, אך עובדה זו רק מחזקת את הסברה שנתניהו מתכוון לפזר את הממשלה בכל מקרה, ומשתמש בכחלון כמאמר הפתגם הערבי, "אגיד לך שכנתי כדי שתשמע כלתי". כלומר הוא יוצר משבר עם כחלון, אבל הריב האמיתי שלו הוא עם בנט והימין הקיצוני בתוך הממשלה. נתניהו מאותת לבנט ולימין בצורה שלא משתמעת לשתי פנים – במידה ותערימו מכשולים ותנסו לאגף אותי מימין נלך לבחירות. ריצתו של בנט לוושינגטון מעידה על השבר הגדול בינו ובין נתניהו. מסע השתדלנות של בנט למען הסיפוח מתרחש כאשר משלחת מטעם נתניהו נושאת ונותנת עם נציגי טראמפ על עתיד ההתנחלויות. בנט מתנגד לבחירות מוקדמות, ופועל נואשות כדי לסכל את הוועידה האזורית ההולכת ונרקמת בימים אלה, מאחר והוא לא יוכל להיות שותף בממשלה שתקפיא את הבנייה בהתנחלויות, והוא יודע שהממשלה הבאה לא תכלול אותו. לאור הפכפכותו של נתניהו וסרבנותו להגיע להסדר בנושא הפלסטיני, תפקידה של מפלגת העבודה הוא להכשיר את השרץ, וצירופה לממשלה יוכיח כי הפעם גם נתניהו מתכוון לביזנס.

אלא שנתניהו עומד בפני דילמה לא פשוטה. לפניו משוואה רבת נעלמים, והוא נדרש לסכן את מעמדו הפוליטי למען ועידה אזורית ששחקניה הראשיים מתנדנדים על כיסאותיהם. סעודיה מסובכת במלחמה בתימן, ירדן קורסת תחת נטל הפליטים העיראקים והסורים, המשטר המצרי לא מצליח להתגבר על דאע"ש בסיני ומעורב במלחמה בלוב, ואבו מאזן מאבד גובה מול החמאס. בסופו של דבר, הוועידה האזורית לא תתמקד בפתרון שתי המדינות וגם לא במדינה אחת, אלא בעוד הסכם ביניים שירחיב את סמכויות הרשות הפלסטינית בגדה המערבית, וידחה מחדש את כל אותם נושאים שכבר נדחו בהסכם אוסלו –גבולות, התנחלויות, מעמד ירושלים ובעיית הפליטים.

אבו מאזן מבין היטב שהסכם כזה לא יעבור ברחוב הפלסטיני. הוא יודע שהסכמי ביניים הם מילה מכובסת להמשך הכיבוש, הגדר, והסגר על שטחי הגדה המערבית, ולכן הוא זקוק לגיבוי של העולם הערבי כולו. מזה בדיוק חושש נתניהו, שאמור להפרד מהימין, להכנס למערכת בחירות שתוצאותיה לא מובטחות, ולחבור למפלגת העבודה עבור הסדר מפוקפק, שספק אם ייצא לפועל. על כן, כל עוד טראמפ רוצה בהסכם, גם אם המשבר הנוכחי עם כחלון יחלוף הפעם, זמן ההכרעה מתקרב, ולא יהיה מנוס מהליכה לבחירות.

 

 

 

אודות יעקב בן-אפרת