זו לא תקלה, זו מדיניות.

Kalandia

ילד חולה הוא ילד חולה.

ילד ששוחרר מבית חולים לאחר ניתוח זקוק למנוחה.

אבל המשוואה הטריוויאלית הזו אינה תופסת במציאות הכיבוש.

הילד עומר בן השבע שרק לפני כמה שעות שוחרר מביה"ח לאחר ניתוח כשגופו עוד מפוצץ מסמי ההרדמה קרס מקופל על ספסל המתכת בסככה שלפני משרדי המתק שבמחסום קלנדיה.

היה קר מאד בשעה זו של לפנות ערב. אביו של עומר פשט מעליו את מעיל העור ועטף בו את גוף בנו. עומר לא הניד עפעף. לא את עפעף העין הבריאה ולא את זה הנפוח שמעל העין המנותחת. המשיך לישון. ספק שינה ספק איבוד הכרה.

האב הסתובב ברחבה חסר מנוחה, צריך עוד להיכנס למשרדים, לבקש את האישור, לשוב לרצועת עזה ולהספיק להגיע לשם, למחסום ארז, לפני שעת הנעילה. כי אחרת?… – מי יכול בכלל להעלות על דעתו מה?

היו שם לפני המשרדים הרבה בני אדם עם הרבה בעיות. בעיות כמו שלו ואחרות. והרבה צעקות והרבה דחיפות. והספק ניסר והדאגה לילד הרדום והצורך להיות על ידו מנעה מהאב לזוז ממה שצריך היה להיות מיטת בנו ובפועל היה ספסל אדום קר ומנוכר. וכשסוף סוף קראו בשמו לא הצליח להעיר את עומר כדי לקחת גם אותו פנימה.להשאיר אותו לבד ישן על הספסל לא רצה. דאג. כי מי מלבדו ישמור על הילד? – הפקיר את הטיפול באישור בידי זרות וגם מסר להן את תעודת הלידה של עומר שנדרשה כדי להכין את האישור.

– ילד פלסטיני חייב להיות תמיד צמוד לתעודת הלידה, לקושאן. לא לצילום, לא להעתק, למקור.

אבל הייתה תקלה, -"זה קורה, עניין של חוסר תאום" אמרה החיילת.

כן, תקלות קורות, תקלות עלולות לקרות, אבל העובדה שילד בן שבע לאחר ניתוח צריך לקבל אישור להגיע לביתו – זו אינה תקלה, זו מדיניות.

וגם כשהתגברו שם על התקלה וגם כשהאב הצליח להעיר את בנו וגם כשעומר ואביו יצאו לדרכם, לא נמחקת העובדה שילד הוא ילד והתנהלות שכזאת אין לה כינו ראוי מלבד פשע.

אודות תמר פליישמן