זנדברג לא תהיה שרה

בזמן כתיבת מאמר זה עוד לא ברור אם הבחירות לכנסת בפתח, או שנתניהו ישיג לעצמו כרטיס-מעבר המבטיח לו כהונה שקטה עד נובמבר 2019. הדרמה הגדולה מקטינה את גודלה של דרמה אחרת המתרחשת אי שם בפינת שינקין-רוטשילד. מדובר בבחירות לראשות מרצ שלא היו עושות רעש גדול אלמלא החליטה זהבה גלאון לפרוש מהמרוץ, ובה בעת, המתמודד העיקרי מולה, אילן גילאון, הודיע אף הוא על פרישה מסיבות בריאותיות. כך נותרה תמר זנדברג כמעט יחידה בזירה ומועמדת ודאית לזכות. מה שהתחיל כחצי גימיק, הפך למציאות. זנדברג הכריזה על רצונה להיות שותפה בממשלת מרכז-שמאל ועל נכונות לשבת באותה ממשלה עם אביגדור ליברמן. על כך צייצה גלאון: "זנדברג מורידה את האידאולוגיה לאסלה".

אכן זנדברג הורידה את האידיאולוגיה לאסלה, אבל הסתבר מהר מאוד שרוב רובם של מתפקדי מרצ מוכנים לסחר הזה באידאולוגיה. מי שמצאה את עצמה באסלה היא דווקא זהבה גלאון. חברי מרצ נתנו לה להבין שעם אידאולוגיה לא ניתן לקנות במכולת. זנדברג החליטה שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם "הטהרנות" האידיאולוגית של גלאון והמצע הסוציאל-דמוקרטי של גילאון היא למכור אשליה: מרצ בראשותי, היא אמרה, תקבל 10 מנדטים, אני אהיה שותפה ראשית בממשלת מרכז-שמאל, ואני רואה את עצמי שרה. אם טראמפ ניצח על בסיס ההבטחה להחזיר לאמריקה את גדולתה, זנדברג תנצח על בסיס ההבטחה להחזיר למרצ את גדולתה. כמובן שההבדל בין טראמפ וזנדברג הוא תהומי. טראמפ הוא ימני קיצוני תואם ביבי, זנדברג לעומתו טוענת שהיא שמאל לא מתנצל. אבל הנכונות לשבת עם ליברמן מראה שהיא לא מבחינה בין שמאלה לבין ימינה.

זנדברג זונחת את האידיאולוגיה כדי למכור אשליה. הדרך שלה להחיות את מרצ היא לצאת מהטהרנות, להפסיק את רטוריקת זכויות האדם והכיבוש ולהתמרכז, ובכך להשיג 10 מנדטים – לא כדי לשבת באופוזיציה אלא בכיסא סביב שולחן הממשלה. האשליה אינה בכך שמרצ לא יכולה להשיג 10 מנדטים, אלא בכך שההישג ההיסטורי, שמחירו הוא לזרוק לאסלה את העקרונות שלה, לא יסייע בהרכבת ממשלה. במידה וזנדברג מסתכלת ימינה, וזה בדיוק מה שהיא עושה, היא תבחין שאותם מנדטים שהיא משיגה עבור מרצ באים ממפלגת העבודה. במילים אחרות, זנדברג נצמדת לעמדות מפלגת העבודה, גונבת כמה מנדטים אבל לא משנה את המאזן הבין-גושי. ביבי, או מי שיבוא במקומו, יוכל להרכיב ממשלה מתוך השותפים "הטבעיים" בגוש הימין הממשיך לשמור על כוחו.

האמת היא שזנדברג אינה אשמה, התחזקותו של הימין הקיצוני אינה תופעה ישראלית. חבריו של נתניהו מככבים בפולין, הונגריה, אוסטריה, וחברו הטוב ובן בריתו טראמפ יושב בבית הלבן. כדי להביס את הימין צריך להרוויח את "הפריפריה", מילה מכובסת כדי לתאר את הבסיס האלקטוראלי המזרחי של הליכוד. הפטנט הוא פשוט – נלחם בביבי באותו מטבע, נעמיד את גבאי בראש העבודה ואת בוסקילה או דבוש בראש מרצ וכך נצליח לגנוב כמה מנדטים לטובת השמאל. אלא שכפי שמסתבר הפטנט לא עובד. מי שפועל נגד הליכוד נחשב לבוגד, מזרחי מזויף, אוהב ערבים ולא יהודי.

הניסיון לשכנע פועל מזרחי להצביע עבור מרצ דומה לניסיון לשכנע כורה פחם לבן בקנטקי להצביע למפלגה הדמוקרטית. ביבי הוא אמנם אשכנזי אמיד האוהב סיגרים ושמפניה, וטראמפ הוא מיליארדר נו-יורקי אוהב נשים וחיים טובים, אבל הם נתפסים כ"אחד משלנו", כאנטי ממסד, אנטי אליטות, אנטי עיתונות "שקרנית", ואנטי רשויות אכיפת החוק. אל תחפשו הגיון בהצבעה לימין הקיצוני זולת התסכול מהמצב החברתי-כלכלי והחיפוש אחר שעירים לעזאזל, והרשימה ארוכה: מקסיקנים בארה"ב, צפון אפריקאים בצרפת, סורים בגרמניה, וערבים ומבקשי מקלט בישראל. את המגמה הזאת לא ניתן לשנות בישיבה על כסא שר בממשלת שמאל-מרכז וירטואלית, וגם לא בדילול המסרים וויתור על העקרונות.

כדי להתמודד עם הימין הישראלי יש צורך להפנים כי איננו עומדים בפני תופעה "ישראלית". שלדון אדלסון מממן גם את נתניהו וגם את טראמפ, ערוץ 20 מקביל לפוקס ניוז, ושנאת זרים המלווה בקפיטליזם שמרני ומסתגר הינה תופעה גלובלית. מה שמאפיין את ישראל לעומת שאר העולם היא אופייה הקולוניאלי, כיבוש הנמשך כבר 50 שנה שהפך את הפרדיגמה, המבוססת על פתרון שתי המדינות, לישנה, מיושנת ולא ישימה. לצד הכיבוש, הקובע למעשה את סדר היום המדיני של ישראל, קיים גם המבנה הכלכלי המיושן, כלכלה ניאו-ליבראלית המבוססת על שליטת מונופולים בידיים פרטיות המשחיתים את הפוליטיקה ומונעים את המעבר לכלכלה מודרנית, מבוססת על תשתיות חדשות ואנרגיה חלופית.

נתניהו התרברב בנאומו בכנסת בפני חברי האופוזיציה בהישגיו, אלא שהישגים אלו מבוססים על שיתוף הפעולה שלו עם מנהיגים חלשים או ביזאריים כמו טראמפ, אבו מאזן, והגנרל סיסי. מנהיגים אלו, כל אחד במציאות שבה הוא פועל, לא נהנים מבסיס תומכים הבא מאושיות החברה. מצד שני, החלטותיו הביזאריות של טראמפ, כמו למשל, הורדת המכסים על פלדה או התכחשותו למשבר האקלים, מעמידים את הכלכלה העולמית על ספו של משבר וזעזוע.

לא נחטא לאמת אם נאמר שלא תמר זנדברג זרקה את האידיאולוגיה לאסלה. השמאל הישראלי מזמן זנח כל אידאולוגיה. אין לו אג'נדה מדינית וכלכלית רלבנטית ומהפכנית כדי להתמודד מול המהפכה אותה מוביל הימין, עם נתניהו בחוד ובנט ושקד באגפיו. זנדברג וחבריה מפחדים להסתכל למציאות  בלובן העיניים. הימין מנצח כי הוא כפה מציאות מדומה והוא דואג לשמר אותה. שקט ביטחוני, שלום כלכלי, ברית חזקה עם טראמפ, כלכלה המנציחה פערים אבל יוצרת תחושה של שובע ועושר כללי. זאת מציאות מדומה האמורה להתפוצץ בפניה של החברה הישראלית בעתיד הלא רחוק. המצע של ביבי הוא פשוט, הכל מצוין ואין מה לתקן, וזה כמובן מתכון לאסון. כוחו של ביבי בכך שהוא יודע לשווק את האשליה, ובכך שאין אופוזיציה המעמידה מולו אלטרנטיבה מהפכנית.  המצע של השמאל המבוסס על שלום עם גושי התנחלויות, כלכלה קפיטליסטית "הומנית", מדינה יהודית וגם דמוקרטית, מייצג סתירות מובנות שלא ניתן ליישבן.

מדינה יהודית ודמוקרטית הינה כיסוי להדתה ולאומנות דתית; שתי מדינות לשני העמים הינו כיסוי להמשך הכיבוש, ומי שמסתתר מאחורי הסיסמאות האלה מפנה לימין את דרך המלך. מי שרוצה להוות אלטרנטיבה צריך לומר לימין בפה מלא: אכן הרסתם את האפשרות לפתרון על בסיס שתי מדינות, אכן הפכתם את המדינה ליהודית ואתם רומסים את הדמוקרטיה, על כן אנו מעמידים את פתרון המדינה האחת, לישראלים ולפלסטינים, כדרך היחידה לשמור על זכויות אזרח, זכויות אדם, להשיג שלום אמתי, ובעיקר כדי לקיים אורח חיים דמוקרטי וחילוני. אנו מעמידים מול הכלכלה הניאו-ליבראלית כלכלה שיתופית ומודרנית, מבוססת על דמוקרטיזציה של הרשת החברתית והרשת האנרגטית החלופית. פלסטינים וישראלים יכולים וצריכים להיות שותפים בבניית חברה מודרנית, דמוקרטית ושוויונית.

העלייה של הימין תמיד בישרה את התנגדותם של אלה הנפגעים מהשינויים ההיסטוריים. במקרה שלנו אלו פועלי התעשייה הלבנים בבריטניה או ארה"ב, אבל אין בהם כדי לעצור את ההיסטוריה. מצד שני המשך מפעל ההתנחלות, הסירוב לכל פשרה, ההישענות על ברית עם טראמפ, ההכרה בירושלים כבירת ישראל, כל אלו מקרבים את סופה של הרשות הפלסטינית. כך קורס השלום הכלכלי ואתו הפרדיגמה של הימין שביטחון וכיבוש אפשריים. זנדברג, נטולת חזון כלכלי ומדיני רלבנטי, רואה עשרה מנדטים, כיסא סביב שולחן הממשלה, אבל אינה צופה את פני העתיד. ההצבעה למרצ על כן אינה אלטרנטיבה שמאלית לימין אלא אחיזת עיניים המותירה את הימין כשחקן יחיד בזירה.

 

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת