חוק ההסדרה: צעד לקראת מדינה אחת

 

"חוק ההסדרה", או בשמו הפחות מכובס "חוק הגזל", התקבל אמש בכנסת ללא נוכחות בנימין נתניהו. החוק "מסדיר" הפקעה של קרקע פלסטינית פרטית בהתנחלויות, כתגובה להחלטת בג"צ לפנות בתים שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית במאחז עמונה, ובהמשך בהתנחלות עופרה. ההחלטה נוגעת ל- 2,000 בתים נוספים שנבנו, לטענת מנהיגי המתנחלים, "בטעות", על קרקע פרטית בהתנחלויות רבות. אתמול הכנסת "הסדירה" את הטעות באמצעות חקיקה.

הבעיה היא, שעל פי חוות דעתם של היועצים המשפטיים של הממשלה והכנסת, כמו גם של משפטנים רבים אחרים, חוק ההסדרה איננו חוקתי. סביר להניח שבג"צ, שכבר פסל בנייה על קרקע פרטית, יתנגד לחוק המאשר פגיעה בזכות הקניין של תושבים פלסטינים, שכידוע כלל אינם אזרחי מדינת ישראל. בתסריט המוזר שנפרש לנגד עינינו, ממשלת ישראל בראשות נתניהו תיכנע לדרישת שר החינוך נפתלי בנט לחוקק חוק לא חוקתי, רק כדי שבג"צ יציל אותה ויפסול את החוק על הסף.

נתניהו חיפש תירוצים כדי לדחות את ההצבעה בכנסת. הוא רוצה להגיע להבנות עם דונלד טראמפ במפגש שלהם ב- 15 בפברואר בבית הלבן. אלא שלנפתלי בנט אצה הדרך. עמדתו של בנט ברורה: הוא רואה בבחירתו של טראמפ לנשיאות גורם שמשנה את כללי המשחק, בחירה שיצרה שעת כושר לעשות צעד ברור ולספח את שטח C לישראל. חוק ההסדרה הוא צעד ראשון בכוון זה, ובנט רוצה שנתניהו יגיע לוושינגטון חמוש בחוק ויעמיד את טראמפ במבחן. הקביעה של הבית הלבן שההתנחלויות "אינן מכשול לשלום אך הרחבתן עלולה שלא לסייע למטרה זו" מסמלת שינוי גישה של הממשל האמריקאי. זה אימוץ המנטרה של נתניהו משכבר הימים, בתגובה למתנגדי הבנייה בשטחים הכבושים, לפיה ההתנחלויות אינן המכשול לשלום, אלא הסירוב של הפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית.

בעוד שבנט רוצה לקבוע עובדה בשטח ולכפות על הממשל החדש מציאות חדשה, נתניהו נוקט עמדה הרבה יותר זהירה. הוא מבין שחוק ההסדרה הוא הפתיח המוביל להחלת החוק הישראלי על הגדה המערבית. ההתנהגות של בנט תואמת את המסר שייצא מבג"ץ: מי שרוצים "להסדיר" את ההפקעה חייבים להכריע קודם אם הם רוצים לספח את השטח, וזאת היא בדיוק ההחלטה שנתניהו בורח ממנה כמו מאש. קודם הוא נתלה בבית הדין הבינלאומי בהאג, היום בפגישה המיועדת עם הנשיא האמריקאי, ומחר הוא יחפש תירוץ אחר כדי להמנע מלנקוט צעד שעל השלכותיו אין לו כל שליטה. הצרכים הפוליטיים, התחרות הבלתי פוסקת עם בנט מי יותר ימני, מביאים אותו לנקוט בעמדות שהוא לא ממש מאמין בהן.

מול בנט ונתניהו ניצבת מפלגת העבודה, הזועקת לשמיים נגד חוק ההסדרה בשם הצלת גושי ההתנחלויות. על פי תורת חניכי ברל כצנלסון, הנסיון הקולוניאליסטי מחייב לגזול אדמות, אבל באלגנטיות ולא בברוטליות. חוק ההסדרה יזעזע את ההסכמה שבשתיקה של הקהילה הבינלאומית לגושי ההתנחלויות, שם מתגוררים למעלה מ- 400,000 אזרחים ישראלים. לדידם של אנשי העבודה, הימין הקיצוני מוכן להקריב את גורלם של מאות האלפים החיים בגושי ההתנחלויות עבור 80,000 מתנחלים המתגוררים בהתנחלויות המבודדות, ואשר בכל הסדר עתידי אמורים להתפנות או להסכים ולהסתפח למדינה הפלסטינית.

בשם נכונותה העקרונית של מפלגת העבודה לנהל מו"מ עם הרשות הפלסטינית, תוך שהיא מסתמכת על הבנות שהגיעה אליהן בעבר עם האמריקאים, היא מתייחסת אל גושי ההתנחלויות כאילו הם כבר רכוש ישראלי שניתן לבנות בו. אלא שקבלתה את עמדת הימין לפיה אין עם מי לדבר בצד הפלסטיני, מחלישה אותה. יוצא אפוא שהמרחק בינה לבין הימין לא רב כל כך: בנט רוצה לספח את שטח סי בצורה חד צדדית, מפלגת העבודה רוצה להמשיך לבנות בתוך גושי ההתנחלויות בצורה חד צדדית, ומתברר שגם שר הביטחון אביגדור ליברמן שותף לעמדה הזאת.

אלא שכל דחייה של הסדר עם הפלסטינים לגבי עתיד הגדה מחזקת את אחיזתם של המתנחלים בהתנחלויות המבודדות, הקוטעות לחלוטין את הרצף הטריטוריאלי. העדר מו"מ מדיני מצד אחד, ובנייה באופן חד צדדי בגושי ההתנחלויות, מובילים לאותה התוצאה: סיפוח זוחל של הגדה המערבית לישראל. בדומה לליכוד, מפלגת העבודה אינה מאמינה באמת בפתרון של שתי מדינות. היא אמנם מתנגדת לסיפוח כדי לשמר את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אבל אין לה תכנית מדינית אלטרנטיבית וברת יישום.

בעלי טור הכותבים בעיתון הארץ ביקשו משר האוצר משה כחלון להתנגד לחוק, ולהציל את נתניהו ואת מדינת ישראל מביקורת בינלאומית ומהחלטת בג"ץ. אלא שלכחלון אין כל סיבה להוציא לביבי ולשמאל הישראלי את הערמונים מהאש, מהשיקולים הפוליטיים הצרים שלו. כמנהיג ימני אין לו אינטרס לשרוף את עצמו מול קהל יעד עתידי שהוא עשוי להזדקק לו.

חוק ההסדרה יוצר הזדמנות אמתית לדון ולהכריע בעתיד הגדה המערבית, אך מזה בדיוק מנסים נתניהו ומפלגת העבודה להמנע בכל מחיר. הכיבוש הנמשך זה 50 שנה יצר מציאות שאין ממנה חזרה. הטענה של מתנגדי פינוי עמונה היא ש"האפליה" של 80,000 לטובת 400,000 המתנחלים המתגוררים בגושי ההתנחלויות, היא מלאכותית, מאחר וכל ההתנחלויות הוקמו בהסכמתן ובסיוען הפעיל של ממשלות ישראל השונות, כשמפלגת העבודה היתה הראשונה שנתנה להן את ידה כבר בראשית שנות השבעים.

לא רק ישראל מאפשרת את המציאות המדינית המוזרה הזאת, ודוחה את ההכרעה בגורל השטחים הכבושים. גם נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן, יודע היטב שרעיון המדינה הפלסטינית לא עומד יותר על הפרק. למעשה גם אבו מאזן וגם ממשלת חמאס בעזה מקבלים את ההסדר הקיים. גם הם, כמו נתניהו ובנט, משחקים את המשחק הפוליטי על מנת לשמר את שלטונם. אבו מאזן מאיים לפנות למועצת הביטחון ואל בית הדין הבינלאומי בהאג, וחמאס ממשיכה ברטוריקה של מאבק מזוין נגד ישראל כאשר בפועל, המלחמה שהיא מנהלת היא נגד הרשות הפלסטינית. אבו מאזן מונע אספקת דלק סדירה לעזה ומשתק את תחנות החשמל, חמאס מצדו לא מפסיק לתקוף אותו ואת הרשות. כך יכולה הממשלה הישראלית להמשיך לבנות בהתנחלויות, ולהנות מהפילוג הפנים פלסטיני שמונע מהם להציב בפני ישראל אתגר מדיני רציני.

נתניהו מבין היטב שהבעיה איננה מה יגיד טראמפ אלא מה יעשה אבו מאזן. הוא יודע שסיפוח חד צדדי של שטח C, כדרישת בנט, יגרום להתמוטטות הכמעט ודאית של הרשות הפלסטינית, שתאבד את סיבת קיומה. די ברור שגורלם של השטחים הכבושים לא ייקבע ע"י בנט, נתניהו, הרצוג או לבני, אלא ע"י התושבים הפלסטינים עצמם. ההסדר הנוכחי הקיים זה 50 שנה יצר דו קיום מאולץ. ישראל השלימה עם האמירות האסלאמית בראשות החמאס בעזה, והתיאום הביטחוני של אבו מאזן עם ישראל מבטיח את שלטונו. המחסומים נפתחים עם שחר ו- 150,000 פועלים פלסטינים נכנסים לעבוד בישראל; המיסים והמכס שישראל גובה זורמים לקופת הרשות הפלסטינית; האיחוד האירופי ממשיך להזרים כספים כדי לתחזק את אשליית המדינה בדרך; ולאיש אין אינטרס לזעזע את הספינה.

ומה יהיה בעתיד? לא נראה שמישהו בישראל או בצד הפלסטיני מתאמץ למצוא פתרון. הממשלה הימנית ביותר לא מצליחה להכריע בעד סיפוח, האזרחים הפלסטינים משלימים עם קיומה של האוטונומיה הפלסטינית המושחתת, וכך הולכת ונרקמת מציאות מעוותת שמולידה אט אט מדינה אחת. לא ברור מה שמה של המדינה הזו, מה טבעה, מה תהיה חוקתה ואיזה זכויות אם בכלל היא תתן לתושביה, ובכל זאת היא הולכת ומתהווה. זוהי המציאות, ואתה צריך להתמודד.

 

 

 

אודות יעקב בן-אפרת