חייהן המרירים של שלוש אחיות

א', ב' וג' הן שלוש נשים בנות 29, 35 ו40. כל אחת מהן יכולה להיות אחות של כל אחד מכם. הן גרות באזור המרכז ועדיין הסיפור שלהן אחד הוא, סיפורה של חברה שלמה.

א' גרה ביבנה. רווקה, עובדת במחלקת גרפיקה של מפעל תרופות. עובדת חמש שנים ממפעל ומעסיקיה מרוצים ממנה. המשכורת מספיקה לה למחייה – שכר דירה, מיסים, מזון והוצאות מחייה אחרות. בנגן הנייד שלה היא מאזינה למוסיקה ברוסית ומנגבת דמעות. חברותיה שואלות אותה ביום חמישי אחר הצהריים, מדוע את בוכה, הנה סוף השבוע קרוב למנוחה. השיר הזה מזכיר לי שאני רוצה לרקוד, לטייל, לבלות, לשמוע קונצרט. אבל אין לי את האמצעים לעשות כן. היא פוסעת אל הרכבת האולטרה מודרנית שלוקחת אותה אל ביתה מבלי שמישהו ידאג לה.

ב' גרה בצפון תל אביב. יש לה ילד בן שלוש וחצי והיא סיימה דוקטורט לפני שנתיים. היא מלמדת בארבעה מוסדות לימוד ברחבי הארץ, כל אחד מהם רחוק לפחות 60 ק"מ ממקום מגוריה. היא נוסעת אליהם בבוקר וחוזרת בלילה. רק שעתיים או ארבע שעות הוראה כל יום, אך הנסיעות וההכנות גוזלות חלק נכבד מן היממה.
וכל זה רק בסימסטר ראשון, משום שבשני אין לה עבודה ולכן אין לה משכורת ולכן היא תכסוס את ציפורניה ותחייה יחד עם בן זוגה על משכורתם הצנועה. האוניברסיטה שבה לימדה במשך 12 שנים ברציפות לא מעסיקה אותה השנה. היא פוטרה, אך איש לא הודיעה לה שהיא מפוטרת, משום שהיתה חלק מאותם אלו שחתומים על חוזה שכאשר הוא מסתיים מסתיימים יחסי העובד מעביד. לא מכתב תודה, ולא טלפון, שלא לדבר על פגישה או טקס הוקרה לעובד שהקדיש שליש מחייו לטובת המוסד האקדמי. גם לה אין אשליות בקשר לתל אביב. תל אביב לא מחכה לה, גם כאן היא חייה לבד, בלי שום גורם במערכת החינוך שדואג לה ולשכמותה לחיים יציבים, פוריים שיש בהם תרומה חברתית.

ג' גרה בדרום תל אביב. היא בת 40. גרושה בלי ילדים. מטפלת באמנות. למזלה החוק החדש שנחקק לפני מספר ימים לא חל עליה. היא לא צריכה להשלים תואר שני כדי להיות מוסמכת לטיפול באמנות. זהו תואר שעשתה על חשבונה לפני שנת 2000. אבל היא נרשמה לקורס באוניברסיטת בר אילן כדי להשתלם בטיפול בהורים. את הקורס היא משלמת מכספה. המוסדות שמעסיקים אותה הם חברות קבלן וכוח אדם עירוניות. פעם זה ביפו ופעם זה בלוד. חברות שאין בהן העסקה ישירה אך העובדים משרתים ישירות את הצרכים החברתיים של המועצות המקומיות והעיריות. ג' חוזרת עם משכורתה הצנועה לביתה היא דווקא שמחה וטובת לב. מסתפקת במועט. היא לא מצפה מאף אחד לשום דבר.

א', ב' וג' הם כולנו, נשים וגברים, שמתקדמים בקושי דרך רחובות אפלים, אל חיים של ניצול והשפלה. חיים של חוסר כבוד מצד החברה שמנהלים אותה פוליטיקאים וטייקונים בשם הניאו ליברליזם או בשמו העממי הקפיטליזם החזירי.
ולכן נצא לרחובות לתבוע את הרווחים הגזולים, לדרוש את השחרור מהחיים הכלואים, לדרוש לעצמנו מציאות אחרת, שאנחנו ניצור אותה, בפוליטיקה, ובמקום העבודה, ובניהול החברה. חיים של יציבות, של כבוד ויצירה. חיים של בריאות ושימחה. נוכיח לכל כי חברה דמוקרטית יכולה להשתחרר מעריצות ההון הקניין הפרטי לטובת אושר לכל אדם.

אודות ניר נאדר