העולם הערבי שונא את אמריקה, על זה אין ויכוח. אלא שלא רק הערבים שונאים את אמריקה. האיראנים שונאים את אמריקה, הרוסים לא יכולים לסבול את אמריקה, ואפילו ביבי נתניהו שונא את אמריקה. השנאה לאמריקה היא לא בלעדית לגנום הערבי, היא חוצה תרבויות וקבוצות אתניות. היפה הוא, שבאותה מידה העולם כולו גם מעריץ את אמריקה, כי אמריקה מפגינה עוצמה כלכלית וצבאית, והוליווד גרמה לנו להזדהות עם גיבוריה, וכידוע לקולנוע יש השפעה מהפנטת על הפסיכולוגיה של ההמונים.על השפעת הקולנוע על ההמונים אפשר היה להיווכח מהאירועים האלימים שהתפרצו בעולם הערבי, וגרמו לרציחתו של השגריר האמריקאי בלוב ולהטלת המצור על השגרירות האמריקאית בקהיר. במפתיע, ההשפעה לא נבעה מצפייה בסרט המשמיץ את הנביא, אלא באמצעות שמועה. האנשים שיצאו להפגין ולשרוף לא מרבים ללכת לקולנוע, וספק אם ידם משגת לקנות מחשב. די להם בכך שהאמריקאים הכופרים העליבו והשפילו את כבוד הנביא, כדי לצאת לרחוב ולהתעמת עם כל מה שמזכיר את אמריקה או את המערב, למרות שמי שהפיקו את הסרט הם דווקא ערבים.
האסלאם הוא השלטון
מה שמעניין במקרה הזה הוא, שהמהומות פרצו דווקא לאחר שהאביב הערבי הגיש את השלטון על מגש של כסף לאחים המוסלמים. לא פחות מעניין הוא, שהאביב הערבי דווקא התחבב על המערב, אשר העריץ את הנוער המצרי והתוניסאי שהתנער והפיל את העריצים המושחתים. מי כמונו יודע ששחיתות ושלטון טייקונים אינם תופעה ערבית בלעדית, אלא דווקא מערבית, וכך התאחדו להם מזרח ומערב. אלא שהפעם, מי ששרפו ותקפו לא היו צעירי הפייסבוק המשכילים, היודעים להבחין בין סרט טוב לבין פרובוקציה זולה, שכל מטרתה להסית ולשלהב את הרוחות. מי שנענה לקריאות להגן על כבוד הנביא היו דווקא צעירים שבאו מהכפרים הנידחים, משכונות העוני, ודיירי בתי הקברות. אלו הם הצעירים שהאביב הערבי שכח מהם, ונטש אותם בשולי החברה.
הפרשנים בעיתונות הערבית מאוחדים בהתנגדותם הנחרצת למעשי האלימות. היו מי שטרחו לברר את זהות המפגינים, והם מצביעים על אוהדי הכדורגל, "האולטראס" ודיירי שכונות העוני, הנכונים תמיד להתעמת עם המשטרה. צעירים אלו עמדו בשורות הקדמיות של המהפכה, אלא שבינתיים הם חזרו למציאות העגומה. המהפכה לא נועדה להם, ויחסו של המשטר החדש אליהם לא שונה מיחסו של המשטר שהפילו, בבחינת "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת".
המעניין הוא שהמהומות פרצו דווקא בשעה שהאסלאם הוא השלטון. עד כה שימשה הסיסמא "האסלאם הוא הפתרון" כדי להסית מיליוני צעירים חסרי כל נגד המשטר הישן, הכופר, אשר מכר את נשמתו לשטן האמריקאי-ציוני, ואשר בזז את משאבי המדינה על חשבון העם הפשוט. התרגיל עבד, האחים המוסלמים כבשו את ליבם של המדוכאים, ועכשיו הם המדינה. לכאורה, אין צורך בהפגנות מול השגרירות האמריקאית, כי הנשיא האסלאמי החדש יכול פשוט לסגור אותה, ולהכריז מלחמה על אמריקה בשם הנביא, כפי שעשו בן לאדן והטליבאן באפגניסטן לפניו.
אלא שזה לא יקרה. מורסי שבשלטון אינו מורסי שבאופוזיציה, והדמגוגיה הדתית מפנה דרך לפרגמטיזם מדיני. עם פרוץ המהומות ניסו האחים המוסלמים לרכב על הגל, ואף קראו להפגנת מיליונים בכיכר תחריר. אך טלפון אחד מאובמה עשה את שלו, וההפגנה בוטלה. כאשר היה באופוזיציה, הטיף מורסי בשם ההלכה נגד קרן המטבע הבינלאומית, כי הלוואותיה נושאות ריבית, שהאסלאם אוסר. כיום מורסי מבקש מהקרן סיוע כלכלי, ומאמריקה לוותר על מיליארד דולר מחובות מצרים, ולהשקיע בכלכלה המצרית מאות מיליונים נוספים. ואז הופיע הסרט הרע וקלקל את החגיגה.
"האסלאם הוא הפתרון", אבל הקפיטליזם הוא הדרך אליו. מורסי עומד בפני שוקת כלכלית שבורה, ושלטונו עומד על כרעי תרנגולת. כדי לנסות לשקם את ההריסות שהשאיר קודמו, אין למורסי דרך אחרת זולת ההיתלות בקפיטליסטים מבית ומחוץ. מורסי הוא אמנם אסלאמי, אבל הוא קודם כל קפיטליסט, ולכן המהומות מול השגרירות האמריקאית בקהיר מאתגרים את שלטונו, וחושפות את פרצופו האמיתי.
במשך שנים זרעו מורסי והאחים המוסלמים סופה, והיום הם קוצרים סערה. מי שעשה שימוש ציני במכאובי ההמונים המוזנחים כדי לזעזע את שלטון מובארכ, רואה בעיניים כלות איך מתחריו הקיצוניים משתמשים באותה שיטה ממש לזעזע את שלטונו. ברגע שמורסי הפנה את גבו להמונים שבעבר הוא שטף להם את המוח, הוא יצר ריק גדול, המתמלא במהירות ע"י אסלאמיים קיצונים ממנו, הרואים בו כופר. ולהוכחה, עובדה שפנה לקרן המטבע, שהתיידד עם המערב, ואפילו מיהר לשלוח שגריר לתל אביב.
להטוטן על חבל דק
מנשיא הפך מורסי ללהטוטן המתהלך על חבל דק. הוא פונה לאינטרפול להעמיד את יוצרי הסרט בעלי האזרחות המצרית למשפט כדי לשמור על הפופולריות שלו, ובו בזמן הוא שולח איתותי הרגעה למערב. אלא שאמריקאים לא מוכנים לקבל מסרים כפולים. מורסי כבר אינו באופוזיציה, ומצרים כמדינה בעלת חשיבות אסטרטגית, חייבת לנקוט עמדה ברורה לפני שהיא מושכת את המזה"ת כולו לאנרכיה. האמריקאים מקפיאים את העזרה הכלכלית למצרים עד אחרי הבחירות לנשיאות, ונותנים למורסי להתייבש, תוך דאגה שלא ייפול ללהבות שהצית הסרט הרע.
רחוק מהכותרות ומתשומת הלב הציבורית, מורסי מתמודד עם בעיה לא פחות בוערת. מיליוני מורים, פועלי ייצור, נהגי אוטובוסים, רופאים, עובדי אוניברסיטאות, תלמידים, וועדי הורים משתקים את מצרים. אלה אינם המונים מוסתים המשחררים תסכולים בשריפת שגרירויות. זו היא מצרים היצרנית, המזיזה את גלגלי הכלכלה, והדורשת צדק חברתי. האחים המוסלמים מיהרו לכרוך את "האולטראס" עם העובדים השובתים, ומאשימים אותם כי הם מקבלים סיוע חיצוני וכי הם ופועלים ממניעים זרים. אלא שהעובדים מעלים את אותם התביעות אשר העלו בפני מובראכ, ואשר בעטין נפל המשטר.
האחים המוסלמים טוענים, "זה לא הזמן", והעובדים עונים, "אם לא עכשיו אימתי?". המהפכה שדרשה דמוקרטיה וצדק חברתי השיגה דמוקרטיה, אך האחים המוסלמים ניצלו אותה כדי להשתלט על אמצעי התקשורת ומרכזי השלטון. לעומת זאת, הצדק החברתי השייך לעובדים נגזל מהם, בטענה שאין כל אפשרות להיענות לדרישותיהם. הבעיה היא שהעובדים במצרים אינם יכולים להתקיים ממשכורותיהם. המורה מתקיים משעורים פרטיים, הרופא מהמרפאה הפרטית שלו, ופועל הייצור נאלץ לעבוד שעות רבות כדי להישאר בעוניו. העובדים רואים שהאחים המוסלמים שולחים שוטרים לעצור מנהיגי איגודים מקצועיים, ושוטריהם מפזרים הפגנות סטודנטים באוניברסיטאות, כמוהם כמו המשטר הקודם.
הבחירות לפרלמנט במצרים יערכו בתחילת השנה הבאה, אחרי אישור חוקה חדשה. לא אמריקה וגם לא כבוד הנביא עומדים על סדר היום המצרי, אלא לחם, חינוך, דיור, בטחון כלכלי וחברתי, והשמירה על חופש ההתאגדות, השביתה והעיתונות. בדרך לשלטון איבדו האחים המוסלמים הרבה תמיכה, ומורסי ניצח בנקודות ולא בנוקאוט. אם הוא ימשיך בדרך הכלכלית של קודמו, הוא יפסיד את הרוב בפרלמנט. הזעם של הצעירים התפרץ נגד האמריקאים, אבל מורסי מבין היטב כי הוא הכתובת האמיתית. דמגוגיה אמנם הביאה אותו לשלטון, אבל עכשיו הוא נדרש למעשים, ואת זה הוא מתקשה לספק.
כתיבת תגובה