חלון לסיפור הפלסטיני

"מדוע לא דפקתם על דפנות המכלית – ע'סאן כנפאני – סופר הגלות"

ספר מאת דני רובינשטיין. הוצאת עליית הגג, ידיעות אחרונות. שנת 2022. 348 עמודים

הביוגרפיה של גסאן כנפאני, שכתב דני רובינשטיין, הינה ספר הכתוב בחכמה ורגישות ומביא לקורא הישראלי מבוא אמין ואמפטי למאבק הפלסטיני. הכותר "מדוע לא דפקתם על דפנות המכלית" מסמל בדייקנות את רוחו של הסופר הפלסטיני שנרצח על ידי חולית חיסול ישראלית בגיל 36. כתביו של כנפאני מהדהדים את קולו של דור שלם של צעירים פלסטינים שסרבו לקבל את התבוסה של 1948. הקריאה לדפוק על הדפנות לקוחה מסיפורו "גברים בשמש", שנחשב לאחת היצירות החשובות של כנפאני אם לא החשובה שבהן. אלו המלים של אבו אלח'יזראן, נהג המכלית שמבריח שלושה פליטים פלסטינים מעיראק לכווית, ומגלה את גופותיהם כאשר הוא פותח את המיכלית לאחר שהתעכבה זמן רב במחסום הגבול.   

בספרו מנסה דני רובינשטיין להציג את דמותו המרתקת של מי שנחשב לסופר הפלסטיני הבולט של ההתנגדות. כנפאני גלה בגיל 12 עם משפחתו לסוריה בנכבה של 1948. חייו הקצרים רצופים תהפוכות ותלאות, החופפות במידה רבה את ההיסטוריה וההתפתחות של בני דורו. אותם צעירים, מסרבים לקבל את הנכבה ואת מחיקת הישות הפלסטינית, ונאבקים להרים את עמם במאבק על הקיום והכבוד. על הקריאה הזאת נכתב הסיפור "גברים בשמש" שבו מתים הפועלים מוות נורא של חולשה וחוסר מעש, מבלי שדפקו על דפנות המכלית.

בעיניי הממסד הישראלי נחשב כנפאני לטרוריסט. יצירתו ותרומתו התרבותית להיסטוריה של עמו חסרות כל ערך בעיני מי שסימן אותו כאויב. דני רובינשטיין קורא תגר על התפיסה הזו. חמישים שנות עבודה כעיתונאי והכרות עמוקה עם הנושא הפלסטיני, מאפשרים לו להציג תמונה אמינה, לא רק של כנפאני האדם אלא גם של תקופתו. הוא מצטט מתוך מסמכים ומכתבים ומתוך ביוגרפיות אחרות שנכתבו עליו, מנתח את כתיבתו הספרותית, ואף ראיין בהכנת הספר את עמיתיו של כנפאני שהכירו אותו מקרוב.

כך עולה מהספר, דמות של יוצר ואינטלקטואל מהפכני במלוא מובן המילה. אדם שנאבק והקדיש את חייו למען הרעיון הלאומי הפלסטיני. גסאן הנער שגלה עם משפחתו לדמשק, גדל בתנאים טובים יחסית לפליטים אחרים, שהתאפשרו בגלל המעמד הכלכלי של אביו בדמשק. בגיל צעיר מאד הוא הופך למורה בבית ספר של ילדי פליטים בסוריה, שם פגש את ילדי הפליטים. כאשר הוא מבחין שתלמידיו נרדמים מולו בשעורים, הוא מתחקה אחריהם ומגלה שהם נאלצים לצאת בערבים למכור שתיה ומזון ברובעי הבילוי של דמשק כדי לסייע בפרנסת משפחותיהם.

כנפאני מבין ומזדהה עם הפליטים העניים וחסרי ההשכלה, שאיבדו את כל עולמם בנכבה. המפגש הזה מוביל את כנפאני להצטרף לתנועת ההתנגדות הערבית והפלסטינית, תחילה כעיתונאי בשורות תנועת הקאומיון אלערב (הלאומנים הערבים) ואחר כך ב"חזית העממית" אליה הוא מצטרף בעקבות ידידו הקרוב מנהיג התנועה ג'ורג' חבש. לצד עבודתו העיתונאית הוא מתחיל לפרסם סיפורים קצרים, שהופכים עד מהרה לקול החדש של דור המהפכה הפלסטינית, השונה מאוד מדור הנכבה הכנוע.

רובינשטיין בחר את הנובלה "חוזר לחיפה" כדי להמחיש את גדולתו של כנפאני כסופר,  היודע לחדור לנפשן של הדמויות שאותן הוא מתאר. הספר, שהתפרסם בשנת 1969, מתאר זוג הורים פלסטינים, שחוזרים לחיפה אחרי כיבוש הגדה המערבית בשנת 1967, ומחפשים את התינוק שלהם, שנשאר מאחור, בזמן שהמשפחה גורשה מביתה במלחמת 48. התינוק הפלסטיני, רק בן 5 חודשים, אומץ על ידי זוג ניצולי שואה יהודים. ההורים הפלסטינים פוגשים את בנם, שהוא היום חייל ישראלי בן 20. בדיאלוג שמתפתח בין החייל להוריו הפלסטינים, שבאו לחפשו אחרי 20 שנה, עולה שוב הביקורת של כנפאני על הפסיביות והחולשה של דור הנכבה. החייל (התינוק שננטש), שואל את הוריו הפלסטינים: מה עשיתם עשרים שנה כדי להחזיר אותי, כדי לדאוג לי? כנפאני מלא אמפטיה ורגישות לסבלם של ההורים הפלסטינים, אבל גם לזה של האם המאמצת, מרים גושן, ניצולת שואה, שאביה נרצח על ידי הנאצים בפולין.

רובינשטיין מתאר את משרדו של כנפאני בביירות, בתחילת שנות השבעים, כמרכז שאליו עלו לרגל מהפכנים מכל העולם. את בת זוגו ואם ילדיו מדנמרק, פאני, פגש כנפאני באחד הכינוסים של פעילים מהעולם השלישי, שהתקיימו במדינות הגוש הסוציאליסטי דאז. הידע שלו באנגלית אפשר לו להכיר את תנועות השחרור שפעלו באותה תקופה בויטנאם, קובה, אלג'יר, דרום אפריקה ומדינות אחרות. דווקא על רקע ההיכרות עם מהפכות אלה, מעלה רובינשטיין את השאלה, מדוע הסכים כנפאני, כדובר החזית העממית, להסביר ולהצדיק פעולות אלימות נגד אזרחים, כולל חטיפת מטוסים אזרחיים וירי בחפים מפשע (דוגמת פעולת הטרור בשדה התעופה לוד במאי 1972 שבוצעה על ידי הצבא האדום היפני, בשליחות החזית העממית).

בכתבה של עדי אנגרט (מוסף ספרים של הארץ, 21.12.22) היא מבקרת את דני רובינשטיין, שלדעתה "מפחד מהכוח המגייס של הספרות של כנפאני, ומרסן אותו בעזרת שלל פרטים שאין בהם כל חדש". אני סבור שזו ביקורת מוטעית. הפרטים "שאין בהם כל חדש" על הנכבה ועל צמיחתה של התנועה הלאומית הפלסטינית, רלוונטיים להבנת דמותו של כנפאני. כנפאני מוצג בספר בצורה אמפטית ומאוזנת. הספר של רובינשטיין הינו תרומה להרחבת האופקים של הקורא הישראלי, שאינו מכיר את ההיסטוריה הפלסטינית, ומשום כך יש בו פוטנציאל לשינוי בצורת ההסתכלות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

המהפך הרעיוני של החזית העממית

ספרו של רובינשטיין נמנע מלעסוק במחשבה המהפכנית של כנפאני ושל ארגון החזית העממית שאליו השתייך. פרופ' מנחם קליין, כתב ביקורת מעניינת על הספר (שפורסמה באתר שיחה מקומית 21.8.22) ובה הוא מצר על כך שהספר אינו מתייחס להתפתחות התאורטית שעברו ג'ורג' חבש וחבריו, כולל כנפאני, מהכוון הלאומי אל הכוון המרכסיסטי המהפכני.

אני סבור שהדיון בהתפתחות התיאורטית של החזית העממית, אם בכלל, צריך להתמקד דווקא בשני העשורים האחרונים. תנועה זו, שהיוותה השראה למהפכנים בכל העולם, החליפה את עורה והפכה לארגון דוגמטי, המשתמש בסיסמאות אנטי-אימפריאליסטיות כדי לכסות על עמדות ריאקציוניות, ריקות מתוכן. פעם אחר פעם אנחנו מוצאים את החזית העממית נעמדת לצדם של משטרים אפלים, דוגמת משטרו הרצחני של אסד, הדיקטטורה של פוטין ברוסיה, והרפובליקה האסלמית באירן. הגלגול הזה, שלו היו שותפים, למרבה הצער, גם ארגונים פלסטינים נוספים שהשתייכו בעבר למחנה השמאל המהפכני, אינו קשור לגסאן כנפאני, שחייו נגדעו באיבם הרבה קודם לכן.