טבח אחד – שותפים רבים לו

שני הצדדים, ממשלת הימין הישראלית ושלטון החמאס בעזה, כתבו תסריט זהה גם אם לא מתואם, שבו ישראל ספקה את הצלפים וחמאס את הקרבנות.

107 הוא מספר ההרוגים שנקטלו באש צלפים ישראלים, שארבו לפלסטינים המסתערים על הגדר במשך שבעה שבועות, ו- 10,000 הוא מספר הפצועים. ביום הדמים לבדו, ה-14 במאי שבו נחנכה השגרירות האמריקאית בירושלים, נהרגו 61 מפגינים. הטבח הזה לא היה מחוייב המציאות: צה"ל לא היה חייב להשתמש בצלפים כדי לצוד צעירים הדוהרים לעבר הכדורים, וחמאס יכול היה למנוע מאותם צעירים להתקרב אל הגדר ולדאוג למחאה שקטה ולא פחות יעילה.

זה לא קרה כי שני הצדדים, ממשלת הימין הישראלית ושלטון החמאס בעזה, כתבו תסריט זהה גם אם לא מתואם, שבו ישראל ספקה את הצלפים וחמאס את הקרבנות. על מנת להסיר ספק ,יש לקבוע שמי שאחראי לטבח הוא מי שלחץ על ההדק, ועל כך עליו לתת דין וחשבון. אבל את הטבח הזה ניתן היה למנוע! הוא היה מחושב במספרים עגולים סביב 100 הרוגים ו-10,000 פצועים, ועד שהמספר הזה הושג הארוע לא נגמר. לאחר שהוא הסתיים כל צד יכול היה לומר – ניצחתי. ישראל אמנם איבדה את הקרב על דעת הקהל בעולם, אבל כשטראמפ לצדה דעת הקהל הופכת לגורם זניח. חמאס מצדו לא הצליח להשיג את מה שהוא הכי זקוק לו, הסרת המצור על עזה.

הגדר המפרידה בין ישראל לבין עזה איננה גבול, זוהי גדר המקיפה את הגטו הגדול בתבל שבו כלואים 2 מליון פלסטינים בתנאים גרועים מאלו בבתי הכלא הרגילים בישראל, שבהם האסירים לפחות מקבלים שלוש ארוחות ביום. עזה איננה מדינה, היא נשלטת לחלוטין ע"י ישראל, הריבון היחיד בעזה גם לאחר שהסיגה את צבאה ומתנחליה מתוכה.

ההתנתקות החד צדדית מעזה לא שינתה את מעמדה החוקתי. בשנת 2005 ישראל נסוגה מרצועת עזה באופן חד צדדי וללא כל הסכם. השטח נשאר לתקופה קצרה בשליטת הרשות הפלסטינית, ולאחר הפיכה צבאית עקובה מדם ביוני 2007, עבר השטח לידי החמאס. הרשות הפלסטינית ברמאללה אינה מכירה בממשלת החמאס, כך שהודות למדיניות "החכמה" של אריאל שרון עזה הפכה ל-No man’s land . ישראל מעונינת בהמשך שלטון החמאס כדי לשמר את הפילוג הפוליטי והגיאוגרפי בין עזה לגדה המערבית. זו הסבה שהאסון ההומניטרי המתרחש בעזה הוא באחריותה. כל זה מתייחס למה שקורה כאן ועכשיו ולא לנכבה, שהתרחשה לפני 70 שנה.

למרות שישראל היא האחראית הראשית למתרחש בעזה, היא מהווה שחקנית משנית במאבק המתחולל בין החמאס והפת"ח על השליטה ברשות הפלסטינית. אמנם ישראל מטילה את המצור, אבל אבו מאזן דואג להדק אותו. בעוד החמאס מנצל את המאבק בישראל כדי לנגח את אבו מאזן ולפגוע בלגיטימיות של הממשלה ברמאללה, אבו מאזן מנצל את המשבר ההומניטרי בעזה כדי להכניע את החמאס ובו בזמן להקשות על ישראל.

ככל שממשלת ישראל מתעלמת מאבו מאזן וככל שטראמפ תומך חד צדדית בישראל, כך מעודד אבו מאזן את התנאים שיביאו לפיצוץ בין ישראל לבין החמאס. הוא מונע דלק מתחנות הכוח, מונע מבתי החולים תרופות, ובעיקר הוא הפסיק לשלם משכורות לפקידי הרשות, מה שמקרב את עזה לסף רעב, צמאון וחשיכה. החיים בעזה הפכו לבלתי אפשריים. ממשלת ישראל והצבא מתנגדים למדיניותו של אבו מאזן המחריפה את המצב, אבל אין הם מתערבים כדי לשנות את הגזירה. כך קורה שכאשר החמאס מארגן את "צעדת השיבה" אבו מאזן מגנה את עידוד הילדים לההרג על הגדר.

ישראל, הרשות הפלסטינית וחמאס הם השחקנים הראשיים בטרגדיה הנגלית לעינינו, אלא שישנם שחקנים משניים לא פחות חשובים המשפיעים על המתרחש: בראש התומכים בחמאס ובתנועת האחים המוסלמים עומד כמובן הנשיא התורכי ארדואן, ולצידו כצפוי, קטר. מהצד השני עומדות מצרים וסעודיה, ועל כולם חולש דונלד טראמפ, אשר מחויבותו לבסיס האוונגליסטי ההזוי שלו מביא אותו לתמיכה חד צדדית בישראל.

בטרגדיה הזאת אין טובים ורעים, יש רק רעים, ולמרות הטבח בעזה קשה לקבוע מי רע יותר. ארדואן עשה יד אחת עם פוטין ואיפשר לאיראן ולרוסים לשטח את העיר חאלב ולטבוח בתושביה; סיסי טבח ב-2,600 מפגינים של האחים המוסלמים בכיכר ראבעה אל-עדוויה בקהיר בזמן ההפיכה הצבאית; חמאס משליטה שלטון דיקטטורי המדכא כל מתנגד, ואבו מאזן דוגל בעמדות אנטישמיות, תוך קיום תאום בטחוני הדוק עם ישראל במטרה להבטיח את שלטונו הדיקטטורי. אי אפשר לבודד את המתרחש בעזה מהמתרחש בעולם הערבי ובזירה הפנים פלסטינית. הימין הישראלי חי וניזון מהתפריט הפשיסטי שכיום חובק עולם, החל מוושינגטון, דרך אירופה, רוסיה, תורכיה בואכה המזה"ת.

המצב ההומניטרי בעזה לא יכול להפתר כאשר ממשלת הימין שולטת ללא כל אופוזיציה רצינית בישראל, הוא לא יכולה להפתר כאשר אבו מאזן עומד בראש הרשות הפלסטינית, הוא לא יכולה להפתר כאשר הדיקטטורה של סיסי שולטת במעבר רפיח, והוא לא יפתר תחת שלטון החמאס שהכפיף את מצבם של העזתים לאינטרסים הצרים שלו, ובראשם ביסוס שלטונו והבסת פת"ח.

לאור הסכנה של קריסה הומניטרית מתרוצצים "פתרונות" שונים שעד כה לא העלו דבר. יש הסבורים שהצבא הישראלי מעוניין להעניק לחמאס נמל צף מול חופי עזה, וששר התחבורה ישראל כץ תומך בכך. יש מי דורש להסכים לשיחות הודנה עם החמאס כדי להבטיח שקט זמני, יש מי שדורש מאבו מאזן להפסיק את התיאום ביטחוני כדי ללחוץ על הממשלה להקל את המצור על עזה ויש מי שדורש להפסיק את המצור ללא תנאים מוקדמים, אלא שלכל הפתרונות האלו יש מתנגדים רבים עם אינטרסים מנוגדים.

הסרת המצור מעל עזה מסמלת לאבו מאזן חלוקה דה פקטו של הרשות, וקבורת רעיון המדינה הפלסטינית, ומצרים מתנגדת לישות חמאסית המזוהה עם האחים המוסלמים הגובלת בסיני. הימין הישראלי רוצה את חמאס מבויית, כמו שאומר שר הבטחון ליברמן "פירוז תמורת שיקום", בעוד החמאס טוען שנשק ההתנגדות קדוש ולא עומד למו"מ.

על כן במצב הפוליטי הנוכחי אין מי שיציל את עזה. כל עוד הימין שולט בישראל והעם הפלסטיני נתון לחסדם של פתח וחמאס אין כל פתרון באופק. מדיניות השב ועל תעשה, אסטרטגית ניהול המשבר בלי לפתרו אינה המצאה ישראלית. זוהי מדיניות המוכתבת ע"י הבית הלבן, ולא רק פה אלא גם בסוריה, לוב, תימן ועיראק בחסות מדינות המפרץ והמעצמות רוסיה וארה"ב. לא בכדי מדלג נתניהו בין פוטין לטראמפ ורוקד על פי החליל שלהם. הוא עומד מול חמאס בעזה, ואיראן בסוריה, מבלי שיש באמתחתו פתרון קסם זולת מטוסיו וצלפיו.

הפתרון בעזה קשור לפתרון בגדה המערבית, ולפתרון בסוריה ובמצרים. יש מי שמחפשים פתרון מהיר, ומפריחים סיסמאות על הסרת המצור ופתרון שתי המדינות בלי להציב חזון פוליטי, כלכלי ומדיני אלטרנטיבי. אלו טומנים את ראשם בחול. לעומתם, מי שחושבים שניתן להלחם למען זכויות אדם בעזה ובו בזמן לתמוך בעקירתם ורציחתם של מיליוני סורים ע"י משטר אסד, מאבדים את הבסיס המוסרי שלהם להלחם בטבח שעורכת ממשלת הימין בעזה. אין פתרונות קסם. יש מאבק עיקש, ארוך ועקרוני לשנות את פני המזה"ת, ולבנות תנועה פוליטית ישראלית פלסטינית שתדרוש דמוקרטיה ושווין לכל האזרחים. זוהי האלטרנטיבה היחידה לימין הישראלי, לפת"ח ולחמאס שהביאו אותנו עד הלום.

 

Avatar

אודות יעקב בן אפרת