טבח בארה"ב, המאבק נגד טראמפ ומצעד הדגלים – סקירה פוליטית 29.5.22

ארה"ב – כללית:

השבוע היה טבח מזעזע של ילדים בבית ספר יסודי בטקסס, בחור צעיר הרג 19 ילדים קטנים ושני מורים, והמשטרה לא הגיבה כמו שצריך כדי לעצור את זה. זה קרה שבוע אחרי שגזען לבן הרג שחורים על רקע גזעני בניו יורק. תופעה כזו לא קיימת בשום מקום אחר בעולם, והיא מעידה על בעיה פנימית חמורה. בעיית הרציחות ההמוניות נובעת  מהמדיניות האמריקאית שמאפשרת מכירת נשק שמתאים להרג המוני לכל אחד ללא יוצא מן הכלל, הודות לעמדה של השמרנים. ארגון ה- NRA, איגוד הרובאים הלאומי, מעודד את הפצת הנשק, ומקדם את המכירות. כמות הנשק הפרטי שנמצאת אצל האמריקאים מהווה 40% מכלל הנשק הפרטי בעולם, ומגיעה לידיים של אנשים, בעיקר נוער, שחלקם חשופים לגזענות וחלקם לוקים בבעיות נפשיות. בנוגע לרצח ילדים קטנים אף אחד לא יכול להסביר את זה, ומתחזקת התחושה שהם לא מצליחים לטפל בבעיה ולחוקק חוקים על פי "השכל הישר", כלומר לאסור להפיץ נשק קטלני שמשמש לרצח המוני. טראמפ והשמרנים טוענים שחוקים נגד נשק לא יפתרו את הבעיה, להפך, המורים צריכים להגיע לבתי הספר עם נשק.

זוהי הסיבה לכישלון של ביידן להעביר את החוקים החברתיים שלו – Build Back Better (BBB). כך הצליחו הרפובליקאים למנוע כל שינוי כלכלי חברתי שיכול לחזק את מעמד הביניים על חשבון ההון הגדול. ההון רק הגדיל את כוחו בארה”ב על חשבון העניים, ובתגובה הם פונים לימין, לגזענות ולשנאת זרים. זה קורה על רקע ההחלטה הצפויה של בית המשפט העליון האמריקאי למנוע מנשים את זכות לעשות הפלה, למרות שרוב הנשים תומכות בה. הבעיה קשה לפתרון בגלל ההרכב הפוליטי של הקונגרס, שבו לכל מדינה, גם קטנה, חסרת השפעה  ועם מעט תושבים יש את אותו המשקל הפוליטי של המדינות הגדולות והמובילות. 90% מהציבור האמריקאי בעד הגבלת הנשק, אבל 10% של הרפובליקאים מצליחים לכפות את עמדתם.  לכן ביידן לא מצליח להעביר חוק נגד חופש הפצת הנשק, וביידן משותק. רוב האזרחים לא מצליח לקבוע את גורל המדינה, וזו הופכת לבת ערובה של המיעוט.  המיעוט מחליט עבור הרוב, וזה מביא למצב שיש שם שתי מדינות – הדמוקרטית והרפובליקנית, שלא מצליחות לחיות ביחד.

המאבק נגד טראמפ:

יחד עם זאת יש התקדמות במדיניות ביידן, לא הכול נכשל. כאשר מדברים על מדיניות ההרחבה הכמותית של אובמה, שהעניק מיליוני דולרים לבנקים ולחברות ההשקעה – היא הגיעה לסיומה עם ביידן. כל פעם שהבורסה עלתה, זה הביא לריכוז ההון ביד של מיעוט עשיר על חשבון הרוב, והפער בין העניים והעשירים רק התרחב. כיום הבנק המרכזי של ארה"ב העלה את הריביות, מה שפגע בבורסה כי הכסף נהיה יותר יקר, משלמים עליו יותר, ומתחילה נסיגה בשערי המניות לעומת העבר. העלייה של הריבית מביאה למצב חברתי יותר מאוזן. גם בישראל, השקעות בהייטק היו לא הגיוניות כי הן לא שיקפו את הערך הריאלי של חברות הסטארט אפ שלא הביאו שום רווח או תוכנית איך לעשות רווח. במציאות הן היו רעיונות יותר מתוכניות אמתיות. זה מה שהעלה את תל אביב ואת מחירי הדירות בצורה לא הגיונית. לאחרונה– כל זה נעצר והאיזון קצת יותר גדול.

המלחמה היסודית של ביידן היא נגד הזרם הקיצוני של טראמפ, שמאפיין אותו אי ההכרה בתוצאות הבחירות, מתחילה להניב פירות. בפריימריז שנערכים במפלגה הרפובליקאית לקראת הבחירות לקונגרס בנובמבר, הרבה מהמועמדים של טראמפ הפסידו, ובמיוחד בג'ורג'יה. טראמפ מינה מועמדים שלא הכירו בתוצאות הבחירות וטענו שהם לא חוקיות. זה הקו המפריד בין כלל הרפובליקאים ובין תומכי טראמפ, שהפסידו. גם במקומות שה נבחרו, רוב המצביעים לא יצביעו עבורם. השליטה של טראמפ על המפלגה מזדעזעת, והיא תאפשר בחירות יותר חיוביות. הקבוצה של טראמפ התבודדה ונראית מטורפת הן בנושא הנשק, המלחמה נגד פוטין, והאופן הגזעני שהם מתבטאים. טראמפ זז מהמרכז לשוליים, ורפובליקאים מתרחקים ממנו. לכן, הדמוקרטים לא מתמקדים עכשיו ב- BBB כי אין לו סיכוי לעבור, ויש גם עליית מחירים שמשפיעה על האדם הקטן. הדמוקרטים מתמקדים יותר בשאלות עקרוניות, כמו ההגנה על הדמוקרטיה, נשים וזכות ההפלה, נגד הגזענות כלפי מיעוטים ושחורים, ובנושא הנשק.

ביידן ואוקראינה:

מדיניות החוץ, שהפכה לחלק מהדיון הפנימי, היא נושא מאוד בסיסי אצל ביידן. בבסיס של מדיניות החוץ של ביידן נמצאת המשימה לבנות גוש דמוקרטי עולמי חזק שכולל את אירופה ונאט"ו, ואת מזרח אסיה – אוסטרליה, יפן וקוריאה. אלה מדינות חזקות המהוות את הגוש היסודי שעומד נגד סין ופוטין. הנושא הוא קיומי לאירופה לא פחות מאשר לביידן, והן מסכימות שאין מנוס מהכרעת פוטין ותבוסתו. יש ליברלים שטוענים שאוקראינה צריכה לוותר על שטחים לפוטין כדי למנוע מלחמת עולם שלישית, והאחרון שבהם היה הנרי קיסינג'ר. ז'לנסקי יצא נגדם בכל הכוח, וכך גם מאמר מערכת בוושינגטון פוסט. דעת הקהל העולמית היא נגד פוטין ובעד בידודו. גם ברוסיה, בתוך המפלגה הקומוניסטית עצמה התומכת בדרך כלל בפוטין, ישנם קולות הקוראים לעצור את המלחמה. זה אולי לא מאוד נפוץ, אבל נראה שגוברת ההכרה שפוטין משחק תפקיד שלילי. גם בדונבאס הוא נכשל כישלון חרוץ. "המבצע המיוחד" שמטרתו לארגן הפיכה באוקראינה הפכה למלחמת התשה במזרח אוקראינה, ושם ארה”ב והמערב מתעקשים להביס את פוטין, על ידי סיוע חסר תקדים בנשק, בסנקציות, ובכלכלה.

ביקורו של ביידן במזה"ת, בישראל ובסעודיה, קשור קשר הדוק למלחמה בפוטין. סעודיה ורוסיה מונעות יצור של כמויות גדולות של נפט כדי להשאיר את מחירו גבוה, שגם החברות האמריקאיות משתתפות בו, נובעת מהתנגדות לביידן שרוצה להתפטר מהנפט והגז, ולהישען על אנרגיה מתחדשת. ראינו את הנושא הזה בבחירות באוסטרליה. העלייה במחירי הנפט משפיעה על הציבור האמריקאי והאירופי. כאשר מחירי הנפט ירדו סעודיה ורוסיה נפגעו, והן רוצות להתנקם בביידן. השאלה היא אם ביידן יכול להילחם נגד מחמד בן סלמאן ונגד פוטין ביחד. ביידן החליט לשים את המלחמה נגד פוטין במרכז, כאשר בן סלמאן הופך לגורם משני שצריך להרוויח אותו זמנית ולהפריד בינו לבין רוסיה, כאינטרס אסטרטגי אמריקאי.

ישראל וביידן:

כידוע ישראל והאמריקאים רחוקים זה מזה, משום שישראל קרובה לפוטין ולסעודיה. לביידן חשוב למנוע את עליית נתניהו, כי זה יהווה סיוע ישיר לטראמפ. אבל העיקר הוא הביקור של ביידן בסעודיה, בניסיון לשכנע את הסעודים שינתקו את היחסים עם רוסיה במסגרת ארגון אופ"ק פלוס של יצרניות הנפט, וישרתו את המדיניות האמריקאית להפיק הרבה נפט ולהוריד את מחירו. מאז רצח חשוקגי' ביידן החרים את בן סלמאן, ועכשיו הוא משנה את מדיניותו. את היחסים עם סעודיה ביידן רוצה לחדש לפחות לפרק זמן מוגבל, אבל היא לא תחזור למיקומה המרכזי כפי שהייתה בתקופת בוש האב. אין זה סוד שמעמדה של סעודיה נשחק בשנים האחרונות בתקופת אובמה וחזרה למרכז בארבעת שנות שלטון טראמפ.

בישראל חוגגים את זה, אבל סעודיה לא מתלהבת מהביקור. הוא אמנם ישפר את הדימוי של בן סלמאן, אבל הוא לא שש להציל את ביידן, וגם לא מתלהב מהסכם עם איראן. לכן לא ברור מה יהיו תוצאות הביקור, והאם ביידן ישיג את מטרותיו. ביקורו בישראל יכול לתת תמיכה לבנט, אם בכלל הוא יחזיק מעמד בשלטון עד לביקור, מה שגם כן מעלה סימן שאלה עליו. גם ישראל אינה פופולריות היום בארה”ב, ראה תגובת ארה"ב להרג של שירין אבו עאקלה, ואת הדו"ח של ה- CNN שאימץ את הטענה הפלסטינית שישראל רצחה את אבו עאקלה באופן מכוון. אבו דבי והנסיכויות הם הבסיס של ה- CNN ומקור מימון חשוב שלו,  ולכן מה שיוצא על המזה"ת מה- CNN אינו בהכרח אמין. ביידן רוצה גם לבקר את ירושלים המזרחית, ומתנגד לצעדת הדגלים בישראלים ולהתנחלויות.

בעוד שהעולם נלחם נגד פוטין, ישראל ממשיכה עם המלחמות שלה מהמאה הקודמת. היא מנהלת מלחמה פרטית משלה נגד איראן, שלא קשורה למאבק למען הדמוקרטיה בעולם. איראן היא מדינה משנית ומפגרת. אמנם היא בעלת השפעה על ידי מיליציות בלבנון, והרסה את סוריה ותימן, אבל בישראל היא הפכה לסכנה העולמית העיקרית, והעולם לא עומד אתה עין בעין בנושא הזה. זוהי המסגרת שצריך להבין את ביקורו בישראל.

צעדת הדגלים:

צעדת הדגלים היא צעדה של התגרות, כאשר ישראל כובשת את ירושלים המזרחית מחדש שנה אחר שנה. אחר כך המפגינים חוזרים להתנחלויות, וירושלים נשארת מחולקת בין מזרח למערב. ישראל טוענת שכל שנה היא עושה את התהלוכה וזה לא דבר מיוחד, מלבד בשנה שעברה שהמצעד יצא ביחד עם הרמדאן וחמאס נצלה את זה. השנה חמאס לא משתתפת,  ולכן ישראל חוזרת למצעד. אם אחרי 54 שנות כיבוש ו- 30 שנות תהלוכה, היא צריכה להוכיח משילות כל שנה מחדש, זה מראה שיש בעיה, והמצעד אינו תופעה רגילה שצריך להתרגל אליו. מאחורי המצעד החוזר עומד הרעיון שאין פתרון וצריך להמשיך לחיות עם העדר הפתרון. הפעם לא מדובר בבנט, אלא בעומר בר לב וכל המנגנון הביטחוני של השב"כ והצבא. לו הם היו מתנגדים המצעד לא היה מתקיים.

האינטרס של הצבא והמשטרה הוא פשוט: להראות מי הקובע. הצבא טוען שאסור להרשות לחמאס להחליט עבורו אם ישראל שולטת בירושלים או לא, כי זה יגרום לאבדן שליטה, שהרי הבעיה הפלסטינית אינה בעיה פוליטית אלא בעיה ביטחונית. מאחר ואסור לתת לחמאס להיות הגורם שמחליט מה קורה בירושלים, צריך לעשות את הצעדה, ללא קשר להשלכות המדיניות.

הפוליטיקה לא מעניינת את הצבא. בן גביר מבקר את הר הבית, מה שמגדיל את השנאה בין יהודים לערבים ומשרת את הימין, אבל זה לא מעניין את הצבא והשב"כ. גם העובדה שהחוגגים הם ממתנגדי בנט ומתנחלים התומכים בסיפוח הגדה – גם זה לא מעניין את הצבא. כשאנשי שלום עכשיו ילכו נגד ההתנחלות בחומש, הצבא יעצור אותם, אבל נגד הימין הוא לא יעשה כלום. הוא נכנע לזרם הפשיסטי הישראלי, שמאשים את ראשי השב"כ והצבא בהאשמות שונות. ברור יש סתירה בעמדת הצבא, שמתנגד לחמאס מצד אחד, אבל מחזק את הזרם הפופוליסטי הישראלי ואת בן גביר. רק אתמול הצבא הרג ילד בן 14, מה שיגרום לתגובה פלסטינית, וכך זה ממשיך בלי סוף, ורק הימין מרוויח מזה.

השמאל הישראלי, העבודה ומרצ הולכים עם הצבא והשב"כ עד הסוף, כי הכיבוש הוא כאן כדי להישאר, והאלטרנטיבה היא חמאס, ואם צריך לבחור בין כיבוש לחמאס, הם בוחרים בכיבוש. וזה פותח מעגל קסמים, שמי שמרוויח הוא בן גביר, מהאופוזיציה. הוא היה ידוע כמשוגע קיצוני, אבל היום הוא מי שמרוויח מזה, עומד להרוויח 8 מושבים בכנסת לפי סקרי דעת קהל, והוא מי שקובע לעומר בר לב איך להתנהג. לכן הממשלה הזאת נמצאת בנסיגה. כל מה שנשאר מהשמאל של מרצ העבודה ואפילו לפיד מאבד מאמינותו, מה שמביא לקיטוב הולך וגודל, והחרפה של הלאומנות והגזענות.

הויכוח על דגלי פלסטין:

מהומה רבה פרצה בקשר להנפת דגלים פלסטינית באוניברסיטת באר שבע ותל אביב. מה מסמן הדגל הפלסטיני היום? התפרסם מאמר של עמאד שקור שפעם היה דובר של יאסר ערפאת, והוא שייך לרשות הפלסטינית. הוא מופיע כאנטי אמריקאי קיצוני, שעמדתו היא שאם פוטין ינצח, פלסטין תנצח. אלה הם המסרים מאחורי הדגלים הפלסטינים שתומכים בפוטין, ומולם יש את דגלי חמאס. הדגל הפלסטיני אינו מכיל ומחבר, אלא מתבודד ומסתגר. חנין מג'אדלה ענתה למאמר של ענת קם בעיתון הארץ. קם טענה שכאשר הם מניפים את הדגל הזה, פירושו שאתם לא רוצים לחיות ביחד עם יהודים אלא נגדם. אבל אם פלסטינים לא יכולים לדבר אתנו, עם מי הם רוצים לדבר? זה כמו ה BDS נגד הנורמליזציה.

במציאות, השמאל הישראלי היום לא מרים לא מרים את דגל ישראל ביום העצמאות, ולא הולך להפגין את הפטריוטיות הישראלית שלו. הדגל הישראלי שמונף ב"יום אחוד ירושלים", מפלג את האוכלוסייה הישראלית. חלק גדול מהישראלים לא רוצה אותו, שונא את המתנחלים, אין לו מה לחפש באל-אקצא. הטענה של חנין מג'אדלה היא שהשמאל הישראלי מבטא "עליונות יהודית", ואי אפשר לחשוב על שיתוף פעולה אתו. אבל זה פשוט לא נכון. מי שרוצה להגיע לפתרון צריך לעודד דיון בין שמאל ישראלי לפלסטינים, ואם הפלסטינים לא רוצים שום דיון עם ישראלים, מה בדיוק הם כן רוצים?

כשמדברים על דמוקרטיה, אין בה מקום לדגלים האלה, לא לדגל ישראלי ולא לדגל פלסטיני. גם באוקראינה הנלחמת על הגדרה עצמית בסופו של דבר היא שואפת להצטרף לאיחוד האירופי המבטל את הגבולות בין המדינות החברות.

גם בארה”ב השמאל אינו מרים את הדגל האמריקאי, ומי שמרימים אותו הם בעיקר הימנים מלווה בדגלי הקונפדרציה שממשיכים לתמוך בדרום שנאבק נגד שחרור העבדים. בישראל המתנחלים הם מי שמרימים את הדגלים הישראלים. הדגלים האלה משקפים את השנאה וההסתגרות של מחנה מול מחנה. כל פעם כשבמרצ מניפים דגל ישראל המשותפת מניפה את דגלי פלסטין. אבל רוב השמאל הליברלי והדמוקרטי, שלא מרוצה מהכניסה של מרצ לממשלת הימין, לא מניפים את הדגל ביום העצמאות ובכלל. כאשר פלסטיני מניף את הדגל הפלסטינים, השאלה היא מה המסר שלו לציבור הישראלי. הדגל סוגר את הדרך לכל דיון, וחנין מג'אדלה לא רוצה שום דיון, כי כל ישראלי מייצג את העליונות הישראלית על הערבים והוא לא בן ברית. זה רק עוזר לקיצוניים משני הצדדים. אגב, רוב הערבים בישראל גם לא מניפים את הדגל הפלסטיני, מה שמעניין אותם הוא בעיקר בית, עבודה טובה ומכונית.