טראמפ קבע: מדינה אחת

במסיבת העיתונאים המשותפת שקדמה לפגישה הראשונה בין דונלד טראמפ לבין נתניהו בפברואר השנה, הייתה לטראמפ "יציאה" אופיינית: "אסכים לשתי מדינות, למדינה אחת – מה שהצדדים ירצו, ובלבד שיהיה הסכם". טרם עברו תשעה חודשים ולטראמפ היתה "יציאה" נוספת, הפעם הוא הכיר בירושלים כבירת ישראל, והבטיח לממש את החלטת הקונגרס להעביר את שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים. היהודים חגגו, הערבים כעסו, וטראמפ עבר בינתיים לנושאים יותר חשובים בעיניו, ובראשם להכניס את המועמד רוי מור לסנאט, למרות ההתנגדות הנחרצת של חלק גדול מחבריו הרפובליקאים בקונגרס.

יהיו מי שיגידו שהתמיכה של טראמפ ברוי מור לא חייבת להשבית את השמחה, כי מעשה רע אחד לא בהכרח מבטל מעשה טוב אחר. אלא שבין ההכרה בירושלים כבירת ישראל לבין התמיכה ברוי מור יש קשר הדוק הרבה יותר ממה שנגלה לעין. רוי מור נבחר לתפקיד נשיא בית המשפט העליון של אלבמה בשנת 2001, והודח מתפקידו בנובמבר 2003 בידי בית המשפט העליון, לאחר שהפר את תקנות האתיקה המשפטיות האמריקניות כשסירב להסיר את פסל לוחות הברית ועשרת הדברות שהציב מחוץ למשכן בית המשפט. מור נבחר שוב לנשיא בית המשפט ב- 2013, אך הושעה במאי 2016 כאשר קרא לשופטים במדינתו להמשיך ולאכוף חרם על נישואים חד-מיניים בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון האמריקני. להיסטוריה המפוארת הזאת נוספו עדויות של חמש נשים הטוענות שרוי מור תקף אותן מינית כאשר היו נערות בבית ספר התיכון.

החוט המקשר בין ההחלטה הנשיאותית על ירושלים לבין התמיכה ברוי מור הוא החלטתו של טראמפ לרצות את קהל בוחריו האוונגליסטים. למעשה מאז יום השבעתו בבית הלבן טראמפ מעולם לא סיים את מסע הבחירות שלו. רוי מור משתייך לכנסיה האוונגליסטית, שטראמפ זכה ב- 80% מקולות מאמיניה. אותם האוונגליסטים שדרשו מטראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל יצביעו עבור רוי מור למרות ההאשמות החמורות נגדו בתקיפה מינית.

כשהוא תומך במור טראמפ מפגין שהוא מצפצף על המוסר, ומבטא בוז מוחלט כלפי החברה האמריקאית, כשם שכאשר הוא מכיר בירושלים כבירת ישראל הוא מפגין בוז לעולם. כל המדינות בעולם נמנעו עד כה מהכרה בירושלים כבירת ישראל משום שהן קיוו שהחלטה בדבר מעמד ירושלים תבוא עם ישוב הסכסוך, וכיבוד החלטות האו"ם בדבר כינונה של מדינה פלסטינית, כפי שהוחלט ב1947. בנוסף, באותה החלטה נקבע שירושלים תהיה יחידה על לאומית שאינה שייכת לשום צד.

החלטתו של טראמפ היא אופורטוניסטית לחלוטין, ואין לה דבר וחצי דבר עם תהליך השלום או שלום העולם בכלל. טראמפ חושב על טובת טראמפ, והעולם יכול ללכת לעזאזל. אלא שבאמצעות ההחלטה הזאת הוא גם חושף את ערוותה של ארה"ב, מאחר ולטענתו הוא מצא אומץ לבצע את מה שנשיאים קודמים הבטיחו ולא קיימו. במשך 22 שנה חזרו וחתמו הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה על צווים שדחו את העברת השגרירות האמריקאית, כדי לעקוף החלטה של הקונגרס האמריקאי על שתי מפלגותיו מ- 1995 להעביר את השגרירות מתל אביב לירושלים. כך נמשכו 22 שנים של מו"מ עקר בחסות ארה"ב, אשר שיחקה את תפקיד "המתווך ההוגן" בזמן היא תאמה את כל מהלכיה עם ממשלות ישראל, ולטובתן. היא גם לא בחלה בהטלת ווטו באו"ם על כל החלטה נגד ההתנחלויות מלבד פעם אחת ויחידה וזאת בשלהי סוף הקדנציה של אובמה, מה שיצר מציאות חדשה בשטח, ופלונטר שקשה להתיר.

מאז "היציאה" הראשונה של טראמפ בנוגע לפתרון המדיני, הוא שלח לאזור את עוזריו הבכירים, חתנו ג'ארד קושנר ועורך דינו ג'ייסון גרינבלט, במטרה להביא לעסקת המאה ולכונן שלום בין ישראל והפלסטינים. אלא ששני השליחים האלה, יהודים דתיים ואוהבי ישראל, כמוהם כמו האוונגליסטים, עשו הכל לשכנע את הפלסטינים להכנס לוועידה אזורית שתביא לפיוס היסטורי בין סעודיה וישראל על חשבונם. משנוכח טראמפ שהדיל שהבטיח לא יצא לפועל ולא יניב רווחים, הוא החליט כסוחר ממולח, שלפחות כדאי להוציא קצת רווח מהכרזה על ירושלים, ולשמח את תומכיו האוונגליסטים במימוש ההבטחה שנתן להם. אם עד כה נמנעו הנשיאים האמריקאים לממש את החלטת הקונגרס כדי לא לתקוע מקל בגלגלי הסיכוי למו"מ בין ישראל לפלסטינים, המסר שיוצא מההכרזה של טראמפ ברור – חוסר אמון מוחלט בתהליך השלום.

כל אותם אנשי שמאל אשר הקפידו להביע שמחה על ההכרה בירושלים כבירת ישראל, מיוסי ביילין ודרומה, יודעים בסתר ליבם שההכרזה הזאת שמה קץ למו"מ בין ישראל לפלסטינים. ארה"ב בחרה צד באופן רשמי ופומבי, וויתרה על מצג השווא של מתווכת חסרת פניות. אמנם טראמפ הקפיד להדביק לנאומו המשיחי קורטוב של "ריאל-פוליטיק", באמרו שארה"ב לא קובעת את גבולותיה של עיר הבירה, ואף התחייב לתמוך בפתרון שתי המדינות "אם שני הצדדים יסכימו לכך" – אז זהו שלא, הממשלה הישראלית מתנגדת בצורה נחרצת לשתי מדינות. הדבקות בשתי המדינות מייצגת כיום את מחנה אבו מאזן ואת מרבית מדינות העולם אלא שההתנייה של טראמפ ששני הצדדים יסכימו לשתי מדינות מרוקנת את ההבהרה הזאת מכל תוכן מאחר שידוע לו שצד אחד, הישראלי, מתנגד בתוקף לרעיון.

אין מנוס מלקבוע שההכרזה על ירושלים כבירת ישראל קברה את המדינה הפלסטינית. הצידוק של טראמפ להכרתו בירושלים כבירת ישראל הוא שזה "לא יותר, ולא פחות מהכרה במציאות". הוא הוסיף להחלטתו תובנה לא פחות חשובה כשקבע "לאחר יותר משני עשורים של דחיות, אנחנו לא יותר קרובים להסכם שלום בר קיימא בין ישראל לפלסטינים". והמסקנה ברורה, מכיון שעד כה לא הניב המו"מ כל תוצאה, אין כל סיבה להאמין שהוא יניב תוצאה בעתיד, ועל כן אין סיבה שלא נכיר בירושלים ויבוא שלום על ישראל, גם אם על חשבון הפלסטינים.

אלא שבהכרזתו של טראמפ גלומה גם ההכרה במציאות נוספת, והיא העובדה שבין נהר הירדן לבין הים חיים פלסטינים וישראלים תחת מרחב אחד ושליטה אחת. אמנם הם נתונים תחת שתי מערכות חוק שונות, צד אחד זוכה בכל הזכויות בעוד שהצד השני משולל זכויות לחלוטין, אך זהו בהכרח מצב שלא יעמוד במבחן הזמן וההיסטוריה. טראמפ וויתר כנראה על ה"דיל" הגדול, אבל אותה פליטת פה על  "מדינה אחת" שנאמרה בפגישתו הראשונה עם נתניהו, תהדהד יותר חזק ככל שהאופק המדיני יתפוגג והרשות הפלסטינית תלך ותיחלש.

במהלך 50 שנות כיבוש אין פלסטיני שלא הרגיש על בשרו את תוצאות העמדה האמריקאית הדו-פרצופית. לזאת נוספה המציאות החדשה של הפילוג בין הרשות הפלסטינית ושלטון החמאס, שני גופים טפיליים שעושים הכל להנציח את שלטונם, מה שמשרת את נתניהו וממשלת הימין. הסתלקותם מהמפה במוקדם או במאוחר תפתח את הדרך למימוש רעיון המדינה האחת, שתהפוך מפליטת פה של טראמפ למציאות שלא ניתן למנעה. טראמפ, האוונגליסטים ובני בריתם בישראל רק מזרזים את התהליך הזה.

אודות יעקב בן-אפרת