ידידנו, מוחמד דחלאן, חוזר לזירה

המצב ההומניטרי בעזה עומד להתפוצץ בפרצופינו, אך הפרשנים מרגיעים שלחמאס אין עניין לפתוח בעוד סבב מלחמתי. בישראל מעוניינים שאת הקיץ החם הזה נעבור בשקט. האסון ההומניטרי בעזה הוא מעשה ידי ארבע ממשלות לפחות: ממשלת הרשות הפלסטינית, ממשלת חמאס, ממשלת ישראל וממשלת מצרים, שכל אחת תורמת את תרומתה כדי להביא את תושבי עזה אל סף קריסה.

מאז שחמאס השתלטה על עזה בשנת 2007 המצב ההומניטרי בעזה חמור. בתחילה ספקו המנהרות מסיני אוויר לנשימה, אולם מאז ההפיכה במצרים, ששלחה את הנשיא הנבחר מורסי לכלא, נסתמו המנהרות והחיים בעזה הלכו והדרדרו. נפילתם של האחים המוסלמים במצרים הידקה את המצור על חמאס, וברגע שארדואן התפייס עם נתניהו נותר שליט קטאר הפטרון היחיד והאחרון שמוכן להמשיך ולתמוך בארגון. עתה כאשר קטאר נתונה אף היא במצור ע"י הסעודים, האמירויות, בחריין ומצרים, חמאס אבדה את שארית התמיכה הפוליטית והכלכלית.

בראות אבו מאזן את חמאס נאנק וחסר אונים, הוא החליט כי זוהי שעת הכושר לוודא הריגה, ופתח בסדרה של צעדים שמחמירים את  האסון ההומניטרי. ראשית הוא הפסיק את תשלומי המשכורות ל- 40,000 פקידים פלסטינים אשר נהנו מקצבה נאותה במשך עשר שנים מבלי לעבוד; לאחר מכן הוא הפסיק לשלם עבור החשמל שישראל מספקת לעזה, כך שהעזתים נותרו בחום הנורא עם שלוש שעות חשמל בלבד; ולבסוף הוא החליט על מכת המחץ, להפסיק את אספקת התרופות והאישורים עבור החולים הכרוניים המקבלים טיפול בבתי חולים ישראלים.

הקבינט הישראלי ישב על המדוכה, ודן בכובד ראש בדרישת הרשות לצמצם את אספקת החשמל לעזה, ולאחר התלבטיות וחיבוטי נפש החליט להענות לדרישת אבו מאזן, בטענה שאין הצדקה מוסרית לממן לחמאס חשמל כדי שימשיך לחפור מנהרות. החלטה זו היתה לכאורה חסרת כל הגיון, שכן אם הפסקת החשמל תגרום למשבר הומניטרי, גם אזרחי ישראל יישאו בתוצאות כאשר יפרוץ סיבוב מלחמתי נוסף. מה גם שבחירתו של יחיא סינוואר מפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם למנהיג חמאס בעזה פורשה בישראל כהשתלטות של האגף הצבאי על האגף המדיני בחמאס, דבר שהגביר את החששות.

הלחץ שהופעל על החמאס אכן הניב תוצאות מיידיות, אולם התברר שבמקום להפנות רקטות לכיוון תל אביב, החליט יחיא סינוואר לצאת למצרים לבקש הקלות במצור שאבו מאזן הטיל עליו. המצרים, מצדם, דרשו מסינוואר, כתנאי לכל צעד מצדם, פיוס בין חמאס לבין מוחמד דחלאן, שהפך לבן בית חשוב בנסיכויות הערביות. השנאה והתעוב כלפי אבו מאזן הביאו את סינוואר וחבריו לשתות את כוס התרעלה עד תומה. באשר למוחמד דחלאן הנה תזכורת קטנה: תושב הרצועה, הוא היה מנהיג הבטחון המסכל בעזה עם הקמתה של הרשות הפלסטינית. מרום מעמדו עשה לביתו בעסקאות מפוקפקות והוא ידוע כידידו של שר הבטחון אביגדור ליברמן. הוא נזרק מעזה במהלך ההשתלטות של חמאס על הרצועה ביוני 2007. ידיו היו מגואלות בדמם של עזתים רבים. הוא גם לא בחל במסירת רבים מחברי חמאס לידי השב"כ הישראלי. אולם סינוואר פגש את דחלאן בקהיר והגיע אתו ועם המצרים להסכם פשוט: הסרת הסגר מהרצועה ופתיחת מעבר רפיח, תמורת חזרת דחלאן לרצועה, ושליטתו על המעברים.

שנאתם המשותפת של סינוואר ודחלאן לאבו מאזן היא שאפשרה להם ליפול זה בזרועות זה.  מזה זמן רב דורש דחלאן לרשת את אבו מאזן ולהשתלט על פת"ח בסיועם הנדיב של האמירויות. לפני 6 שנים בדיוק הגיע התגובה: הועד המרכזי של פת"ח סילק את דחלאן משורותיו, והפך אותו לאישיות בלתי רצויה. מאז גלה דחלאן אל האמירויות והפך ליועצו הקרוב של האמיר מוחמד בן זאיד, נסיך אבו דאבי, ופעל משם כדי לחזור לפת"ח כמנהיג. אך כל מאמציו נכשלו כאשר הוועידה האחרונה של פת"ח החליטה לא לאפשר לו להתמודד בבחירות לראשות התנועה, והשאירה את אבו מאזן כיו"ר וללא יורש.

הפילוג בין פת"ח לחמאס רק היטיב עם דחלאן: מצד אחד אבו מאזן נחלש ונדחק אל הקיר עקב הקפאון העמוק בתהליך השלום עם ישראל, מצד שני חמאס נאנק עקב הסגר הברברי המתהדק על עזה. דחלאן אינו שואף במיוחד להשתלט על עזה, אלא רואה בעזה קרש קפיצה להשתלט על הגדה המערבית דווקא. ההסכם בין חמאס לבין דחלאן מאפשר לו לבנות בסיס פוליטי בעזה כדי להשתלט בבוא היום על רמאללה. על פי ההסכם בין הצדדים, דחלאן ישמש ראש ממשלת האחדות בעזה, כאשר מנגנוני הבטחון, כולל משרד הפנים, ישארו בידי חמאס. כך יחזור דחלאן לג'וב האהוב עליו, לשלוט על המעברים תמורת דמי חסות נדיבים, בעוד שהחמאס נשאר עם השליטה דה פקטו על התושבים.

עבור נתניהו ההסכם הזה הוא מתנה משמים, קודם כל משום שהוא מערער את הלגיטימיות של אבו מאזן ויוצר תקוות חדשות. לא נותר לו אלא להמתין לחזרתו של ידידנו דחלאן לרמאללה, והפעם לא כראש הביטחון המסכל אלא כנשיא הרשות ממש. שנית הוא פותר את המשבר ההומניטרי בעזה, ומבטיח שקט בחזית הדרומית למשך שנים ארוכות. ושלישית ולא פחות חשוב, מצרים נוטלת סופסוף את האחריות על עזה, ופוטרת את ישראל מהעול המעיק. בתמורה מקבלת מצרים את הניתוק של חמאס מהאחים המוסלמים, ושמירה על הגבול בסיני מפני כנופיות דאע"ש שהשתלטו על אזור אל-עריש.

לכאורה נראה שכל החתיכות של הפאזל הסתדרו במקומם, ומדיניותו של נתניהו השתלמה: עזה נשארת בידיים של חמאס ודחלאן, הגדה המערבית בידי הרשות הפלסטינית המוחלשת, וממשל טראמפ ממשיך לגבות את הימין הישראלי. אנשי ה- BDS יכולים להמשיך במסעם להחרים את ישראל, שוברים שתיקה ימשיכו להלחם נגד הכיבוש, מפלגת העבודה תתלהב מהוועידה האזורית, ומרצ תמשיך לדגול בשתי מדינות לשני עמים, כאשר המצרים, הפלסטינים על כל פלגיהם והימין הישראלי ימשיכו את מאבק ההשרדות הפוליטית שלהם באין מפריע. והרי לפנינו אם כן מחזה האבסורד במלוא הדרו: הסכסוך הולך ומעמיק, הסבל של האזרחים הפלסטינים הולך ומחמיר, הימין הישראלי משתלט על המרחב הציבורי, ותוך כדי כך נרקמת לה ברית בלתי קדושה בין כל הגורמים האלו, שמזמן איבדו כל בסיס מוסרי ומה שמניע אותם הוא תאוות השלטון.

אלא שהתסריט הזה נראה מושלם מכדי להתגשם במציאות הכאוטית בה אנחנו חיים. השותפים השונים בעיסקה המוזרה הזאת איבדו את אמונם של האזרחים שלהם: המשטר של סיסי חלש ומדכא, דחלאן הוא אדם מושחת וחסר מעצורים, החמאס הוכיח שהשלטון חשוב לו יותר מהעקרונות בהן הוא מתהדר, ואבו מאזן הוכח כאדם נטול עמוד שדרה. אלה הם שותפיו של הימין הישראלי, ולדאבון הלב, גם של השמאל הישראלי. על כן הנצחון הזה, במידה ויתרחש, יהיה בהכרח קצר טווח. לטווח הארוך השאלה הפלסטינית נותרת ללא פתרון, הכיבוש יימשך, והמצוקה והאומללות בעזה רק יתפשטו.

התקווה לשלום אינה יכולה להשען על משטרים מושחתים שאבד עליהם הכלח כמו סעודיה ומצרים. היא גם לא יכולה להיות מושתתת על אנשים כמו דחלאן או עבאס המוכנים להמשיך את שיתוף הפעולה עם הימין הישראלי ורואים בטראמפ מושיע. התקווה לשלום טמונה במאות אלפי צעירים מצרים הממשיכים להאבק למען דמוקרטיה וצדק חברתי, בפלסטינים השואפים אף הם לחירות ודמוקרטיה, ובאותם כוחות בישראל המבינים כי השלום לא יעשה בין משטרים מושחתים אלא בין אזרחים פלסטינים וישראלים בעלי אינטרס משותף אחד: חיים של שלום, דמוקרטיה וצדק חברתי.