יומן אזעקות

האזעקה הראשונה. הלם. פחד. אין ממ"ד ואין בטיח. (בטיח דווקא יש). איך מגנים על הילדים. שתי דקות והנייד מצפצף, הודעה מאראלה (לא זאת של הפייס, אבל יותר טובה). שכנה חדשה. גם לה יש שני ילדים. גם להם קוראים אדם ויסמין. צירוף מקרים חביב. יש לכם ממ"ד? היא שואלת. לא – אני עונה. בואו אלינו, לנו יש. אתם תספיקו להגיע. היא כותבת. בינתיים אנחנו נצמדים לקיר של הסלון, ואני יודעת שמעבר לקיר נצמדים גם לאה וחיים, שכניי התימניים בני השמונים פלוס. יום למחרת אני קופצת לביקור, איך הסתדרתם? לאה נצמדה לדלת וחיים שלא יכול לקום מהמיטה נצמד למיטה. איזה ממ"ד ואיזה מקלט. בחיים חיים לא היה מספיק להגיע. גם לאה לא. נפרדנו לשלום ואיחלנו לו, לשלום, שיגיע. אינשאללה.

עוד אזעקה, ועוד אזעקה, הלב הולם אך לא יותר מדי. אני יודעת שיש כיפת ברזל, אז אני לא מאוד חוששת. ואני חושבת. מה חושבת אותה אמא בעזה? ובכלל, מה עובר על אותה אמא בסוריה? מה עובר על כל האמהות תחת שמיים יורקים אש? התמונה של אותה אמא בעזה, רצה עם כל המשפחה והילדה שלה בזרועותיה, מבט הפחד הזה של חוסר האונים המוחלט, של ההבנה הפשוטה והמחרידה שהיא וילדיה מטרה פיזית לפגיעה ישירה, מספרות את הסיפור העצוב. הסיפור על אי השוויון הנורא, בין אלה שהפחד שלהן מוגן, ואלה שהפחד שלהן הוא תהום פעורה של שכול כמעט וודאי.

בין אזעקה לאזעקה, השכנה טובה (שם מקסים), ולא שמאלנית לפי ההגדרות המקובלות, מביאה לי בשורה. העיריה רוצה לסגור את בית הספר השכונתי ויצמן, כי יהודים הדירו את רגליהם משום שיותר מדי ערבים נרשמו אליו. מה הבשורה אם כן? היא ועוד הורים ערבים ויהודים (מעטים) נלחמו על הזכות ללמוד יחד. והעיריה כנראה תפתח להם בית ספר חלופי עם אותו מנהל מוצלח בבית הספר התיכון הסמוך, עירוני ז'. סיפור יפה, לא?

מה רוצה אני לומר? לא הרבה. ששנאת עמים זה דבר איום ונורא, אבל היא לא מחלה גנטית. היא תופעה חברתית המושפעת מהמדיניות הגבוהה. אלה שיושבים למעלה מטיפים לשנאה וזורעים טרור והרס ומונעים כל סיכוי לשלום ואחווה. הגיע הזמן לשים סוף לממשלת ביבי שמעודדת את הטרור ואת הנקמה. אין שום סיבה בעולם לתת לתהום לבלוע את הילדים של אף אמא, בטח לא כדי שחבורה משיחית קיצונית תמשיך למשול באדמה לא שלה.

 

אודות אסמא אגבארייה-זחאלקה