ימין "על מלא" – מה זה?

ישראל היא ללא ספק יצור ייחודי במשפחת המדינות. מדינה שגבולותיה אינם מוגדרים; אין לה חוקה; היא מכתירה את עצמה כמדינה יהודית אבל "מי הוא יהודי"? על כך אין תשובה מוסכמת; על פי חוק הלאום אין היא "מדינת כל אזרחיה"; אופייה היהודי נמצא בהתנגשות מתמדת עם רצונה לקיים משטר דמוקרטי; היא כובשת שטחים פלסטינים כבר 55 שנה אבל מתייחסת אליהם כשטחים "מוחזקים", על הספקטרום שבין כיבוש לסיפוח; היא המציאה ישות הנקראת "רשות פלסטינית", הקוראת לעצמה "מדינה" אבל נמצאת ביחסים סימביוטיים עם הממשל הצבאי הישראלי; והשטח הכבוש עצמו מחולק לשלושה חלקים, אי, בי ו-סי, כאשר הסמכויות השלטוניות משתנות בכל אחד מהם.

כדי לסבך את התמונה הזאת עוד יותר, נזכיר שהבירה ירושלים, אל-קודס בערבית, משתרעת על שטח כבוש שסופח רשמית לישראל. מצד שני, תושביה הפלסטינים, כ- 40% מכלל תושבי הבירה, זוכים למעמד תושב אבל משוללים מעמד אזרחי. והעיקר, הר הבית או אל-חרם אל-שריף מחולק בין ישראל, הרשות הפלסטינית וירדן. זוהי איננה התמונה המלאה, מומחים למדע המדינה, הסוציולוגיה, הארכאולוגיה, האנתרופולוגיה ואפילו הפסיכולוגיה יכולים להפליג כהנה וכהנה בהגדרות והסברים לאנומליה הזאת, המגדירה את עצמה כ-"נס". ואכן נס הוא שישראל לא רק זוכה בהכרה עולמית, אלא שלאחרונה התברכה בשרשרת הסכמי שלום ברחבי המזה"ת המגיעים עד צפון אפריקה.

המורכבות והמתחים הפנימיים בישראל בין ערבים ליהודים, בין חילונים לדתיים, בין פלסטינים לישראלים יצרו מערכות איזון עדינות שהכריחו את הממשלות השונות להתחשב בנסיבות המורכבות ולתמרן ביניהם. כך למשל,  מעולם לא הייתה בישראל ממשלת שמאל "על מלא". גם כאשר מפא"י שלטה ללא עוררין, ועל מנת לעגן את דמותה היהודית של המדינה היא יצרה ברית עם המפלגות הדתיות.  היא המציאה את מושג "הכיבוש הליברלי", את "האופציה הירדנית" והנדסה את הסכמי אוסלו. גם הימין נזהר מלממש את האידאולוגיה שלו "על מלא". נתניהו כמו גם בגין ושמיר לפניו הבינו שמשילות מחייבת פשרות, כדי לא לפרום את החוט המחבר את חלקי הפאזל המסובך והבלתי אפשרי הזה.

אולם נתניהו נכנס למצוקה אישית גדולה מאוד, כאשר המשפט המתנהל נגדו באשמת שוחד הפך אותו למצורע בעיני חציו החילוני והליברלי של הציבור. כמו דג המנסה להיחלץ מהרשת הוא התפתל ללא מוצא במשך ארבעה סבבי בחירות. בסיבוב החמישי החליט שעליו להוריד את הכפפות ולהכשיר קבוצה קיצונית הרואה בבידודו ובמצוקתו הזדמנות פז למלא את כל מאווייה. הוא קיבץ ואיחד בין בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר, ואבי מעוז, מנהיגי שלוש מפלגות המייצגות גוונים שונים של ימין קיצוני משיחי ובתמורה, אלו זרקו לו חבל הצלה, שיהפוך במהרה לחבל התלייה שלו.

עד כה, נתניהו הוכיח שהוא אומן פוליטי והצליח להתפטר מכל יריביו בהבטחות סרק ותרגילים נכלוליים. כל מי שהיה שותפו, הפך ברבות הימים לגופה פוליטית – מפלגת העבודה, מפלגתו של גנץ ולאחרונה מפלגת ימינה של נפתלי בנט. כשהם ערים לכך, שלושת שותפיו החדשים, מבקשים לגבות את מלוא מחיר השותפות כאן ועכשיו. הם יודעים היטב כי אם נתניהו יצליח למרוח גם אותם, גורלם יהיה כגורל קודמיהם.

וכך אנו חוזים היום בהתהוותה של ממשלת ימין "על מלא", שמטרתה היא לא פחות מחיסול כל האיזונים שאפשרו את עצם קיומו של "הנס" הציוני. לאחר שנתניהו חיבר בין שלושת שותפיו כדי לסייע להם לעבור את אחוז החסימה, הם מחלקים ביניהם את החזיתות השונות של המהפכה שברצונם ליישם : אבי מעוז יפעל נגד המחנה החילוני, בן גביר יפעל נגד המגזר הערבי, וסמוטריץ' יפעל נגד הפלסטינים. אבי מעוז יהיה אחראי על "הרשות לזהות לאומית – יהודית" במשרד ראש הממשלה, שתוקם במיוחד עבורו. הוא ידאג לנקות כל זכר לסובלנות וליברליות מתוכניות הלימודים של משרד החינוך, ויפעל להפרדה מגדרית, לעיגון טיפולי המרה להומוסקסואלים, לאי הכרה בנישואים מעורבים, ועוד אמצעים שיחזקו את זהותה הפונדמנטליסטית של המדינה.

בן גביר יכהן בקבינט, וישמש שר לביטחון לאומי הכולל את המשטרה, הסיירת הירוקה, הרשות לאכיפה במקרקעין ואת מג"ב באיו"ש. בקיצור תפקידו של בן גביר יהיה לרדוף אחר כל בדואי המסתובב בלילה בבאר שבע, גונב ציוד חקלאי או בונה לו פחון באמצע המדבר. כמו כן הוא יהיה מופקד על תפיסתו של כל ילד המיידה אבן או בקבוק תבערה בגדה המערבית, תחת כותרת "החזרת המשילות". בן גביר לא מסתפק בזה, ושואף גם לממש את הריבונות הישראלית בחרם אל-שריף, גם במחיר הדלקת האזור ושפיכות דמים על רקע דתי.

לעומתם סמוטריץ' שואף גבוה הרבה יותר. הוא מבין שרדיפה אחרי בדואים, או ילדים בסמטאות הקסבה הוא עיסוק תפל, שיכול לתפוס כותרת אך אין בו כדי להביא לשנוי מבני משמעותי. הוא חותר לבטל הלכה למעשה את מה שנותר מהסכמי אוסלו, ולספח לישראל את שטחי סי, כולל את כל ההתנחלויות החוקיות והבלתי חוקיות שבהם. לצורך זה הוא מבקש לצרף למשרד האוצר אותו הוא מתעתד לנהל את הסמכויות המוקנות למנהל האזרחי בשטחי סי, הנמצא, בתוקף הסכמי אוסלו תחת שלטון ישראלי. כלומר לאזרח את המנהל האזרחי ואת כלל המתנחלים שהיו, רשמית לפחות, כפופים עד כה לסמכות הצבא. כך הוא מקווה להלבין כל בנייה בלתי חוקית בהתנחלויות ולהרוס כל בנייה פלסטינית עתידית.

זוהי הסיבה שהמו"מ בינו לבין נתניהו לא ממש מתקדם. ביבי יודע שאם הוא יעניק לסמוטריץ' את מבוקשו, התוצאה תהיה בלתי צפויה. עד כה ישראל הקפידה לטעון שהשטחים שבידיה אינם מסופחים ונמצאים תחת שליטה צבאית (זמנית). העברת האחריות על גורל המתנחלים למשרד אזרחי כמו האוצר הוא בעל השלכות פוליטיות ובינלאומיות מרחיקות לכת, הנותנת תוקף לטענה שישראל הפכה למדינת אפרטהייד. צעד כזה  יקרב את קצה של הרשות הפלסטינית הרעועה, ולא ברור מה יקרה עם התאום הביטחוני, שעד כה, המתנחלים עצמם היו הנהנים הראשיים שלו.  אבל מתברר שסמוטריץ' לא עוצר כאן. כשר אוצר, הוא רוצה לקדם מדיניות נאו-ליברלית אדוקה, למנוע בחוק את זכות השביתה בשירותים החיוניים כמו חברת חשמל, נמלים, מורים ומשרדי ממשלה אחרים, מה שיביא להתנגשות חזיתית עם ההסתדרות.

בעוד ששלושת השותפים הקיצוניים ממשים את מאווייו של נוער הגבעות, יתר השותפים "השפויים" צריכים לדאוג לנושאים הרבה יותר פרוזאיים. כשם שביבי חייב להיחלץ מאיום הכניסה לכלא, שותפו הבכיר אריה דרעי, מנהיג ש"ס, מנסה בכל דרך להתמנות לשר. אבל גם לדרעי שלדים בארון. כדי להיחלץ ממאסר בפועל, לאחר שהורשע בהעלמת מס בפברואר 2022 הוא הביע חרטה והבטיח לבית המשפט שאין הוא מתכוון לעסוק בפוליטיקה. בית המשפט התחשב בהבטחתו, קנס אותו בסכום נכבד והרשיע אותו במאסר על תנאי. ההבטחה התאדתה חיש מהר ועתה צריך נתניהו לחוקק חוק אישי עבור דרעי שמאפשר כהונת שר למי שהורשע במאסר על תנאי ולא במאסר בפועל.

כל שותפיו של נתניהו ללא יוצא מהכלל מסכימים שהאויב המידי על שלטון הימין הוא בית המשפט העליון, שעלול לסכל את הניסיון לעוות את החוק כדי להתאים אותו לצרכיהם המושחתים. כדי לממש את חיזיון "הימין המלא" מוסכם על כולם כי יש לחוקק את "פסקת ההתגברות" המונעת מבג"צ לפסול חוקים הפוגעים בטוהר השלטון וזכויות האדם. לשם כך הם המציאו את מושג ה"משילות" – ברוב דחוק של 61 ח"כים, קואליציית שלטון תוכל – בשם העם שבחר בה – לקבוע מה חוקי ומה אינו. בנוסף, יעשו שנויים נוספים במערכת המשפט, החל משיטת מנוי השופטים, ועד מנוי יועצים משפטיים במשרדי ממשלה על פי בחירתם האישית של השרים הממונים. יועצים אלו לא יהיו כפופים ליועץ המשפטי לממשלה אלא לשרים.

כל בר דעת ישאל עצמו, איך הגענו עד הלום? אנחנו עומדים בפני מהפכה ימנית של ממש, החובקת את כל תחומי החיים ויוצרת כאוס שלטוני מוחלט. התשובה לשאלה הזו אינה מפתיעה, והמצב הזה לא נוצר ביום אחד. מעלליו של בן גביר ידועים מזה 30 שנה, מאז שגנב את סמל מכונית השרד של רבין ביום הירצחו. שלושים שנה של הסכמי אוסלו, שלושים שנה של משטר אפרטהייד, שלושים שנה של ויתור אחרי ויתור של השמאל הציוני לימין הקיצוני, שלושים שנות התרחקות מכל שיתוף פעולה עם החברה הערבית, שלושים שנות שמירה על "הקונצנזוס הלאומי" – כל אלו סללו את הדרך לעלייתו של בן גביר.

חסר אונים, מתוסכל ומבועת, מסתכל היום החצי השפוי של העם בישראל על חיזיון העוועים הזה, שיפגע בכולם, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים ויזרוק אותם אל אסון ודאי. יש להבין שהשותפות עם הימין הגיעה לסופה המר. אם חפצי חיים אנו, הגיע הזמן להעמיד מול הימין פרוגרמה דמוקרטית, לחפש מחדש בני ברית פלסטינים שנואשו מהשמאל הישראלי לא על בסיס היפרדות אלא על בסיס של מדינה דמוקרטית אחת בין הירדן לים. זו תהיה התשובה היחידה מול הפשיזם.