ימי משיח כבר כאן


נתניהו נבוך ומופתע ונפתלי בנט פגוע ואובד עצות. איך זה קרה להם? איך הפך "קוץ קטן בישבן" לסכין בלב האומה? זה בלתי נתפס, זה לא ייתכן, וזה עומד בניגוד לכל ההערכות. אמנם ג'ון קרי הזהיר אותם שהאינתיפאדה השלישית בדרך לפני שטרק את הדלת מאחוריו, אך הם גיחכו לעצמם ואמרו – ברוך שפטרנו.

מי הם בכלל ג'ון קרי ואובמה שיזהירו את ישראל? הם אפילו לא מבינים שהסכנה האמיתית היא איראן, ושהפלסטינים יסתדרו עם ישראל אם אמריקה והעולם רק יפסיקו לנטוע להם ציפורים בראש. נתניהו הציע לפלסטינים משהו הרבה יותר טוב ממדינה קטנה וכושלת – הוא הציע להם שלום כלכלי שישקיט את הבטן ויחליף את הצימאון לעצמאות. ואכן הפטנט עבד לתקופה מסוימת: סקרים הראו שהפלסטינים אינם מעוניינים להתקומם, וכי 150 אלף נושאי משרות ציבוריות מהווים בסיס תמיכה פוליטי וחברתי איתן לרשות הפלסטינית. בכלל, בעיני אבו מאזן התיאום הביטחוני המבוסס על רדיפת אנשי חמאס הוא אינטרס לאומי פלסטיני, ותכלית קיומה של הרשות הפלסטינית.

גם חמאס אינו מעוניין בסיבוב נוסף. הוא עדיין מלקק את פצעי ההרס וההרג הנוראים שהמלחמה האחרונה המיטה, שלא לדבר על הלחץ העצום המופעל עליו מכיוון מצרים. נציג קטאר נושא ונותן עם ישראל, ומשאיות עמוסות כל טוב אמורות להקל על הסגר בעזה. כשאבו מאזן אינו מעוניין באינתיפאדה וחמאס אינו מעוניין במלחמה אפשר לנוח על זרי הכיבוש, להתפנות לנושא אקוטי כמו העברת התקציב, ולחלום על עוד כמה שנים של שקט עד לבחירות הבאות. קואליציה של 61 ח"כים אינה מספיקה, אבל אין סיבה שהרצוג או ליברמן לא יצטרפו בעתיד. משרד החוץ מחכה להם.

זהו מצב אידאלי כדי לקדם את האג'נדה של הימין המשיחי. ימין זה נמצא לא רק בבית היהודי אלא שלח את גרורותיו למרכז הליכוד. כך, בחסות הממשלה המשיחית, יוצאים פורעי תג מחיר אל רחבי הגדה המערבית כדי לזרז את הרעיון המשיחי ע"י השחתת כרמים ורכוש, פגיעה בפלסטינים, וגם שריפת משפחות שלמות בתוך ביתם אם בג"צ מרגיז אותם. לצד המתנחלים פועל הצבא שמגבה את השתוללותם מול חקלאים חסרי אונים בנוסף למטלות היום יום, ניהול משטר הכיבוש, המחסומים, וירי חסר עקבות כנגד אזרחים. אם כל זה איננו מספיק, הרי ששרי נתניהו מקדמים מהלכים הזויים כמו החלת נדבכים מתוך "המשפט העברי" הקדום על מנגנוני החוק במדינה והקמת בית המקדש השלישי על "הר הבית". לפתע הם אימצו "עמדה ליברלית" מתקרבנת שנתלית בעיקרון חופש הפולחן כדי לטעון לזכותם של יהודים להתפלל במקום המקודש ליהדות, ולהוכיח לעצמנו ש"הר הבית" באמת בידינו.

אלא שהחישובים השתבשו. נתניהו ושותפיו שכחו לקחת בחשבון גורם נוסף שמשחק תפקיד בזירה. עד כה הוא כלל לא נחשב גורם מפר איזון. הוא לא נמצא בשטחים הכבושים, אין לו קסאמים או חגורות נפץ, הוא בסך הכול מפיץ אידאולוגיה. הוא יושב באום אל פחם, אביו היה שוטר לשעבר והוא כיהן כראש עירייה, ומכאן היכרותו המעמיקה עם המערכת הפוליטית בישראל. זהו השיח’ ראיד סלאח הנמצא בעין הסערה, אשר רשם פטנט על הסיסמה "אל-אקצא בסכנה" כדי למשוך אליו את ההמונים. בדומה לאחותה התאומה, הסיסמה "פרס יחלק את ירושלים", גם סיסמתו של ראיד סלאח הוכיחה את יעילותה.

אולם אלו אינן רק סיסמאות, אלא שמות קוד המבטאים מצע פוליטי ורעיוני מקיף. לא במקרה שתי הסיסמאות הופרחו לחלל העולם באותה שנה – 1996, שללא ספק הייתה שנה מכוננת עבור הליכוד והתנועה האסלאמית גם יחד. באותה שנה הביס נתניהו את פרס לאחר שהסית נגד רבין, והתנועה האסלאמית החליטה לראשונה להשתתף בבחירות, מה שהביא לפרישה מתנועת האם של הפלג הצפוני בראשות ראיד סלאח, אשר אינו מכיר בפרלמנט כמקור הסמכות אלא רק בחוקי השריעה . באותה שנה פתח נתניהו את מנהרת הכותל והצית את הגפרור הראשון סביב מסגד אל-אקצא. בתגובה כינס השיח' ראיד סלאח את האסיפה ההמונית הראשונה של התנועה החדשה בראשותו במגרש הכדורגל באום אל-פחם, ובה הושמעה לראשונה הסיסמה "אל-אקצא בסכנה".

והנה אחרי כמעט 20 שנה הם שוב נפגשים, כשכל אחד מהם במקום אחר לגמרי. למרות שנתניהו חוזר ואומר שאין בכוונתו להפר את "הסטטוס קוו בהר הבית", הוא מוביל ממשלת ימין משיחית, משוחררת מכל מעצורים. "אם אבחר לקדנציה נוספת, לא תקום מדינה פלסטינית", הבטיח בנאומו הנואש ערב הבחירות האחרונות לכנסת. גם שיח’ ראיד סלאח השתחרר מכל כבליו. הוא כבר מזמן חדל להיות ראש עירייה, והפך את עצמו לשיח' אל-אקצא, הדמות המקודשת ביותר בפלסטין. עם תחנת אל-ג'זירה הנשלטת על ידי קטאר מאחוריו, הוא מוביל את הקו, וכאשר נתניהו מספק את מנת ההתגרות החוזרת ונשנית, סלאח לא מחמיץ את ההזדמנות להחזיר באותה מטבע, וביחד הם יוצרים עולם יצרי הניזון מחזונות משיחיים המובילים לתבערה כללית.

שלא יהיה ספק, שניהם אנשים מפוכחים העוקבים אחר מלחמות האזרחים המשתוללות במרחב מאז פרוץ האביב הערבי, אלא שכל אחד מהם קורא את המציאות אחרת ומגיע למסקנה שתואמת את עולמו האידאולוגי. נתניהו רואה בהתפוררות של תימן, סוריה ועיראק, והכאוס הביטחוני במצרים, הוכחה שלא בשלו התנאים להגיע לשלום עם הפלסטינים, שהעולם הערבי המפורר אינו מהווה סכנה אסטרטגית, ושהשאלה הפלסטינית הפסיקה להיות מוקד הסכסוך במזה"ת. מאלו הוא מסיק כי הכיבוש כאן כדי להישאר, ושעל הפלסטינים פשוט להתרגל אליו.

גם השיח' סלאח רואה במלחמות האזרחים בעולם הערבי הזדמנות, אבל הפוכה. שותפיו לאידאולוגיה הקיצונית הקימו מדינות אסלאמיות במוסול בעיראק, ברקה בסוריה, בדרנה בלוב ובאל-מוקלא בדרום תימן. המלחמה הכושלת של המערב בדאע"ש מוכיחה ביתר שאת כי ימי משיח קרבים, וסגנו השיח' כמאל ח'טיב, בנוכחות ח"כים המומים מבל"ד, כבר הבטיח במהלך אחת ההפגנות מול אל-אקצא לבנות את החליפות האסלאמית בירושלים לאחר הבסת הכיבוש.

במובן זה, גם נתניהו וגם סלאח מדגימים מנהיגות למופת: כל אחד מהם גורר את עמו על מפלגותיו וזרמיו האידיאולוגיים השונים אחריו. יאיר לפיד מפיץ לכל עבר את תורתו הגזענית, תוך עמידה נאמנה לצד נתניהו במלחמתו בטרור; גם בוז'י הרצוג יוצא מכליו כדי לעקוף את נתניהו מימין, ומציע סגר, יד ברזל ואף ועידה אזורית לניהול הסכסוך יחד עם "משטרים נאורים" כמו אלו של הגנרל סיסי במצרים, ושל בתי המלוכה הסעודי והירדני. מן העבר השני, השיח’ סלאח מוכיח כיצד הוא זה שקובע את סדר היום של הרחוב הערבי בישראל. מירושלים ועד סחנין, כל המפלגות הערביות ללא יוצא מן הכלל נגררות אחריו, בעוד ראשיהן מדקלמים אחרי סלאח את הסיסמה הידועה "ברוח, בדם, נפדה אותך אל-אקצא".

נתניהו וסלאח חטפו את הרחוב. 30 המנדטים שקיבל נתניהו בבחירות, הישג מרשים לכשעצמו הושגו תוך הסתה פרועה נגד ערבים, ומכאן הלקח הבסיסי עבור כל פוליטיקאי מצוי. אם הרצוג רוצה להיות ראש ממשלה גם עליו לישר לימין. אותה הדינמיקה מתרחשת ברחוב הערבי. הפוליטיקאים הערבים מבינים היטב שיוכלו רק להפסיד אוהדים אם ינסו להמיר את פיו של השיח’. השיח' אמנם לא משתתף בבחירות כי הוא ודומיו הסלפים רואים בדמוקרטיה כפירה, אבל הוא משפיע על הבוחרים מבחוץ. הציבור הערבי איבד את האמון בממשלה ובראשה. לדידו כל מה שנתניהו אומר זה שקר, ובהתאם כל מה שאומר השיח’ הוא קדוש. ראש הממשלה והשיח’ השתלטו על מערכת השיקולים של ציבור שולחיהם, ושני העמים, המונעים ע"י שני החזונות המשיחיים המנוגדים דוהרים בכל הכוח אל התנגשות שאין ממנה חזרה.

היות וכך, נתניהו שולף תרופת פלא: להוציא את השיח’ מחוץ לחוק. נתניהו כבר התגבר על פת"ח והכניע את חמאס, אולם כעת צץ יריב קיצוני עוד יותר והוא מסתער עליו בכל הכוח בניסיון נואש לדכאו. כשם שההיסטוריה מראה שהכנעת פת"ח הביאה את חמאס והכנעת חמאס מובילה אל אל-קאעדה, כך דיכוי השיח’ סלאח יביא לתופעה עוד יותר קיצונית. התגובה למשיחיות היהודית היא משיחיות אסלאמית.

אם לא יקום מחנה דמוקרטי יהודי-ערבי שיהיה מסוגל להטות את הנתיב מסדר היום המשיחי, נדרדר למלחמת דת עקובה מדם וחסרת מוצא. לשם מוביל נתניהו, ולכן חיוני לשלוח אותו הביתה. לגבי השיח’ סלאח ודומיו, התרופה הטובה לייתר את השפעתם תקרה עם חיסול הכיבוש, מימוש של משטר דמוקרטי אמיתי, כינון שוויון וצדק חברתי לכולם, ללא הבדל דת, גזע או לאום.

 

אודות יעקב בן-אפרת