אריאל שרון התחכם. הוא יצא מעזה וקיפל את ההתנחלויות, סגר את השער וזרק את המפתחות. הוא סירב לנהל מו"מ מסודר עם אבו מאזן, כדי שלא יאמרו עליו שהוא אחראי לוויתורי חינם. והתוצאה לא איחרה לבוא. חמאס השתלטה על עזה וגירשה את הרשות הפלסטינית, ומאז ההתכתשות בין ישראל וחמאס מסרבת לדעוך.
"אין פתרון צבאי", זועקים הגנרלים, ואחריהם כל פרשן מזדמן, "אם נכנס לא נדע לצאת, ואם נהרוג העולם יקום נגדנו, ואם נפיל את חמאס נקבל את הג'יהאד, ואם נפלוש, מצרים של מורסי תבטל את הסכם השלום". על כן הפתרונות המוצעים כוללים כיפות ברזל, סיכולים ממוקדים, הפצצות מהאוויר, או עוד סגר מרעיב. הכל חוץ מהידברות, שהרי חמאס לעולם לא תכיר בישראל, מסבירים לנו.
בין סיבוב לסיבוב חמאס מחזקת את אחיזתה בעזה. ישראל עוזרת לה, ואולי אפילו מעוניינת בכך, כדי ליצור מצב בו לממשלת חמאס יש מה להפסיד. לכן, ביום הגעתו של השייח מקטר לעזה עם מזוודה מלאה בדולרים, ישראל הסכימה לנצור את האש לשעות ספורות, כדי לאפשר את הביקור. ישראל גם נותנת יד לפילוג הפנים-פלסטיני, ובכך מחלישה את הרשות ומחזקת את האחיזה שלה עצמה בגדה. זוהי העסקה, והיא כלל לא רעה: חמאס מקבלת את עזה, ובתמורה ישראל שומרת על שליטתה בגדה המערבית.
אותו אבו מאזן המכיר בישראל הציונית והיהודית ובזכותה ההיסטורית על הארץ, כולל על עיר מולדתו צפת, הפך לאויב האסטרטגי. חמאס לעומתו איננה אלא מטרד זמני, שאולי יהיה ניתן לאלף בכמה מיליוני דולרים מהמפרץ, או בעסקה סיבובית עם האחים המוסלמים במצרים. הסירוב המוחלט לשאת ולתת עם אבו מאזן מחזק את חמאס, ומשאיר את הגבול הדרומי חם. כך צה"ל יכול להמשיך לחגוג על תקציב הביטחון, ושטייניץ יכול להמשיך להעביר כספים להתנחלויות מתחת לשולחן.
נכון, אין פתרון צבאי, אבל יש פתרון מדיני. אלא שלזה אף מפלגה בישראל לא מוכנה. כולם מעדיפים להתעמת עם חמאס ולא עם המתנחלים. כל מה שנותר הוא להוליך שולל את הציבור הישראלי אודות המהפכה האסלאמית הירוקה המקיפה אותנו מכל עבר, ולשכנע אותו שצריך להתחפר, לא לוותר, ואפילו לא לחלום על השלום.
כתיבת תגובה