כאוס ביטחוני, קואליציה מתפוררת והביקור של ביידן – סקירה פוליטית 15.5.22

הכאוס הביטחוני בישראל:

המתקפות החוזרות ונשנות על מחנה הפליטים בג'נין, הרג העיתונאית שירין אבו עאקלה, וההתקפה המחפירה על ההלוויה שלה בירושלים – כל אלה מבטאים את הכאוס הביטחוני בישראל. מהאזנה לפרסומים בתקשורת הישראלית אנו לומדים שישראל טוענת שבעקבות גל הפיגועים של בודדים שגרמו להרג 19 אזרחים ישראלים המכונה גל הטרור הנוכחי, הממשלה אמצה אסטרטגיה של מניעת פיגועים שנשענת על שני צירים. הראשון טוען שבמרכז גל הטרור עומד מחנה הפליטים בג'נין שצריך להמשיך ולתקוף אותו, והשני הוא רדיפת שב"חים שמסתננים לישראל דרך פרצות בגדר ההפרדה. מספרם של השב"חים מגיע ל- 40 אלף ליום, בנוסף לכ- 80 אלף פלסטינים שנכנסים עם אישור עבודה חוקיים. ישראל רוצה לסגור את כל הפרצות, לעצור את השב"חים, וגם את הישראלים שעוזרים לשב"חים להסתנן מהשטחים לישראל.

הבעיה בתוכנית הזאת, היא שאין מאחוריה מדיניות ואין בה פתרון פוליטי. לצעירים המחומשים במחנה הפליטים ג'נין אין שום קשר לניסיונות הפגיעה באזרחים ישראלים. המחומשים נפוצים ברחבי הגדה ופעילים כמיליציות, לפעמים הם קשורים לפת"ח, ולפעמים לחמאס או לג'יהאד האסלאמי. הניסיון מלמד שהם מנסים לשלוט בשטח נגד הרשות הפלסטינית או כאלטרנטיבה לה, והם לא מתעסקים עם ישראל כל עוד היא לא פוגעת בהם. לעומת המחומשים האלה, הפגיעות האישיות בישראלים כלל אינן מאורגנות. מכאן נובע שאין כל מטרה ברורה מאחורי ההתקפות הישראליות על ג'נין, מלבד הפגנת יכולות צבאיות כדי להרגיע את הישראלים שנכנסו לפאניקה וכדי להתנקם. לא במקרה הנושא העיקרי שנידון היום בישראל הוא האם לאשר הוצאה להורג של מי שפוגעים בישראלים.

במצב הנוכחי, הצבא הישראלי מאבד את הפופולריות שלו, ולכן הוא מגיב אוטומטית בצורה הזאת, שלא פותרת כלום. הבודדים הלא מאורגנים שתוקפים יהודים בדרך כלל אינם אנשים פוליטיים, והמניעים שלהם מגוונים וקשה להגדירם. זה נכון שיש הסתה נרחבת של חמאס, במיוחד בחודש הרמדאן, מה שמשפיע עליהם, אבל תוקפנים בודדים יצאו מהנגב, מאום אל-פחם, מעכו, ומהגדה המערבית בלי שום קשר לג'נין. לכן המתקפות החוזרות ונשנות  של הצבא על ג'נין אינן מביאות לשום תוצאה, רק מחריפות את הבעיה. כזכור, הצבא הישראלי נכנס לג'נין בשנת 2002 במבצע חומת מגן, והרס את המחנה. המחומשים של היום הם היורשים של מי שנפגעו אז. כל כניסה כזאת גורמת להרג של צעירים, מה שלא מונע מצעירים אחרים לקחת נשק ולנסות לפגוע בצבא. ממילא אין להם עבודה, אין להם עתיד, ואין הנהגה מרכזית ברורה שאפשר להלחם נגדה או לרצות אותה. מקסימום הם סומכים על פיצויים מהרשות במקרה שהם נהרגו או נאסרו.

אחרי הנאום המפורסם של סינוואר מחמאס, שקרא לפגוע בישראלים בכל צורה, כולל בסכינים ובגרזנים, והמתקפה עם הגרזנים שאכן היתה מזעזעת, הוביל להיסטריה שצריך לחסל את סינוואר, כאילו זו התשובה לכל הבעיות. בתגובה ישראל סגרה את הרצועה ומנעה מפועלים עם רישיון להיכנס לעבוד עד שלא עצרו את התוקפים, ואז נוצרה היסטריה חדשה מדוע נתנו להם סיגריות אחרי שעצרו אותם. אבל כששאלו אותם על סינוואר, הם אמרו שהם לא מקשיבים לו ולא מתעסקים אתו, הם רוצים לנקום על רצח צעירים במחנה. היום פתחו את ישראל מחדש לכניסת פועלים מעזה. גם הצבא הישראלי מודה שלסינוואר אין שום קשר ישיר לפיגועים האלה, מלבד הסתה. כל זה מראה שהישראלים אבדו את השליטה על העצבים שלהם, ואף אחד לא יודע אם תהיה התקפה נוספת עם סכין או גרזן, ומתי.

בנוגע לסגירת הפרצות בגדר ההפרדה בפני השב"חים– מדובר על 40 אלף עובדים שלא מגיע להם רישיון כניסה או כי הם צעירים מדי, או כי הם לא נשואים, וכל מה שהם רוצים זה לעבוד בישראל כדי לפרנס את משפחותיהם. לסגור את הגדר בפניהם ולהשאיר אותם בלי עבודה רק יגביר את הכעס והכאוס נגד ישראל ו/או נגד הרשות, כי 40 אלף משפחות תשארנה בלי פרנסה. ישראל מחזיקה את הרשות על העברת מיסים, על בטחון, ועל עבודה, ומזה הרשות מתקיימת. גם בעזה מדובר על 20 אלף עובדים בישראל, על מימון מקטר, ללא שיתוף פעולה בטחוני, אבל יש הבנות בין ישראל לחמאס. אפילו בגל הטרור האחרון, חמאס המשיכה לדבוק בהבנות האלה כמו שהיו עד היום. לעומת חמאס, המצב של הרשות הפלסטינית יותר קשה, כי כבר לא מגיעות אליה אין תמיכות חיצוניות מגורמים אירופים. גובה התל"ג ברשות הוא 3,500 דולר לאדם, בהשוואה 54,000 דולר לאדם בישראל. לכן הרשות היא לא סתם חברה עניה סתם, אלא מנגנון שאינו מסוגל לספק את הצריכים המינימליים לאזרחים. כל זה הוא תוצאה של הניהול הישראלי של הסכסוך.

כל עוד זה מצב הרשות, תפקידה היחיד הוא להיות שוטר על הפלסטינים כדי להגן על שלטונה. אין לה שום תפקיד אחר והיא אינה מהווה כתובת עבור תושביה. לכן יש שם כאוס מוחלט, גם כלכלי וגם ביטחוני. זה בנוי על חמולות ומשפחות, שמאמצות ארגון כזה או אחר, ובמקום שישראל תיתן פתרון לאבדן השליטה הביטחונית, היא מחריפה אותו. הצבא גם יודע שההתקפות שלו על ג'נין חסרות ערך, כי אחרי שהוא יוצא מג'נין בלילה, הוא נאלץ לחזור למחרת יום, וכך זה נמשך כבר עשרים שנה. כמה שהצבא הורג יותר צעירים, הנוער הפלסטיני מתנקם בו יותר. ומאחר וחמאס והפת"ח כבר הובסו על ידי ישראל אינם מסוגלים להילחם נגדה, צעירים בודדים עושים זאת מתוך ייאוש אישי ותחושת השפלה. מי שיוצאים לפעולות כאלה יודעים שהם לא יחזרו בחיים, ולא אכפת להם. כל זה נובע מכך שאין לישראל מטרה אסטרטגית, והיא רוצה להמשיך את המצב כמו שהוא. אבדן השליטה נראה היטב בהלוויה של שירין אבו עאקלה בירושלים.

קואליציה שהולכת מדחי אל דחי:

ישראל התרגלה לזה שהמצב ימשיך וצריך להתרגל אליו. היא מקווה שאם ימשיכו לתת לפלסטינים בטחון, כספי מיסים ועבודה, אולי גם הפלסטינים יתרגלו אליו, אבל תמיד יש אנשים שלא יכולים להתרגל למצב כזה. לכן, האחראי על פעולות הטרור הפלסטיניות, מזעזעות ככל שיהיו, הוא הכיבוש. ממשלה שלא מוכנה לתת שום פתרון היא תופעה לא מתקבלת על הדעת. היא יוצרת חלל ענק שמתמלא בפעולות טרור. גם הבעיות הפנימיות בקואליציה, שיוצרות משבר אחרי משבר, קשורות לנושא הפלסטיני. המשבר עם מנסור עבאס, למשל, היה על רקע אל-אקצא. החזרה של מנסור עבאס לקואליציה נבעה משיקולים צרים, הוא רוצה שהימין בקואליציה כמו סילמן ושיקלי יהיה מי שיפיל את הממשלה, ואז לפיד יעמוד בראשות הממשלה במשך מספר מערכות בחירות עד שתבחר ממשלה חדשה.

המצב הוא שאין ממשלה שיודעת להתמודד עם הבעיות הבסיסיות של ישראל, לא רק בבעיה הפלסטינית שמחמירה, אלא גם בגלל המצב הפנימי בישראל שגורם לאנשים התמרמרות, אבל אין להם מושג איך לשנות את המצב. זה כולל את בערבים בישראל, שמכת האלימות בתוכם לא מפסיקה. רק אתמול נרצחו שני ערבים בישראל, וכל יום שעובר רק מחריף את מצבם. הממשלה ממשיכה בקו הכלכלי הישן, שעבד תקופה מסוימת, אבל היום העולם משתנה ורוצה כלכלה אחרת: לא של קפיטליזם חזירי, הפרטה, וטיפוח מיליארדרים, אלא כלכלה שבנויה על רווחה אזרחיה, משכורת טובה, בריאות, חינוך, תחבורה וכו'.

בסך הכול, הממשלה מנהלת משברים כמו ממשלת הליכוד לפניה, ולכן בהחלט אפשרי שהליכוד יחזור לשלטון. זהו כישלונם הבולט של מתנגדי נתניהו, שהם ראו בו את הגורם הראשי לבעיות. הם הצליחו להעביר תקציב שמהווה את ההמשך של תקציב נתניהו עם אותם אנשי האוצר הממשיכים לשלוט בו. הימין אינו שבע רצון מהממשלה, כי היא לא מספיק ימנית, הערבים גם הם לא מרוצים כי מצבם לא משתפר, וברור שהשמאל לא מרוצה אבל ממשיך ללכת אתם למרות כל הסקנדלים שכל העולם עד להם. מה שמאפיין את הממשלה שתומכת בפוטין נגד דעת הקהל העולמית, שהיא וממשיכה לראות את עצמה כקורבן ואת הפלסטינים כטרוריסטים וממשיכה את הכיבוש, בדיוק כמו שפוטין רואה את עצמו כקורבן, וטוען שאוקראינה היא נאצית.

המלחמה באוקראינה:

המלחמה העולמית נגד פוטין ממשיכה להסלים. האמריקאים החליטו לאחרונה להעניק לאוקראינה 40 מיליארד דולר בנוסף ל- 13 מיליארד דולר שכבר הוענקו, כלומר סה"כ 53 מיליארד דולר, שחלקם מיועדים לסיוע צבאי וחלקם לסיוע כלכלי והומניטרי. זהו ללא ספק סכום יוצא דופן וחסר תקדים. כל זה מבטא את העובדים שהאמריקאים סומכים על הצבא האוקראיני, ומושפעים מהצלחותיו גם בהכשלת כיבוש קייב וגם בהסגת הצבא הרוסי מהאזור שסביב העיר השנייה בגודלה, חארקיב, שקרובה לגבול הרוסי.

זוהי עמדה שאינה משקפת את כל האמריקאים כידוע. ישנם כ- 50 חברי קונגרס מהמפלגה הרפובליקאית, שהתנגדו לסיוע לאוקראינה ותומכים בטראמפ, התומך בפוטין בברור. בעוד שטראמפ הצליח לגייס בהתחלה רק מספר קטן של אנשים לעמדתו, היום יש לפוטין הרבה יותר תומכים בקונגרס. מצד שני, גם המפלגה הרפובליקאית מפולגת בנושא, ולאחרונה ביקר מיץ' מקונול, מנהיג הרפובליקאים בקונגרס בקייב ונפגש עם זלנסקי.

ביידן משקיע את כל כוחו הפוליטי בקרב הזה, והמצב משתנה לאיטו. פינלנד ושוודיה רוצות לראשונה להצטרף לנאט"ו, ונערכו שיחות בין ראש ממשלת גרמניה לפוטין, כדי לשכנע אותו להפסיק עם המלחמה הזאת שהגיע למבוי סתום ורק הורסת כלכלית את אוקראינה ואת העולם, ושלשום שוחח שר ההגנה האמריקאי לויד אוסטין עם מקבילו והרוסי. הלחץ על מוסקבה ממשיך והתמיכה האמריקאית האדירה מראה שהמצב של רוסיה קשה מאוד. אמנם אף אחד לא יודע מתי ואיך המלחמה תסתיים, אבל ברור שהעולם משתנה. לא רק הביקורת על פוטין מתגברת. גם ישראל, המשטר הסעודי, המצרי ודומיהם נמצאות בנסיגה בדעת הקהל העולמית, כי הם תומכים / בטראמפ, ולזה יש מחיר פוליטי.

אמנם ביידן רוצה לבקר בישראל, אבל הביקור יתקיים במצב שהאמריקאים מאוד ביקורתיים על ישראל, ואין ביניהם הסכמה על כלום. לא על איראן, לא על הבריתות האזוריות עם מצרים וסעודיה, לא בנושא היחסים עם פוטין, וברור שאין הסכמה על המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים. היחידים שמסכימים עם ישראל הם בעלי בריתה הערבים באזור. הם מסכימים על כך שאין פתרון לבעיה הפלסטינית, לבעיה של לבנון, של סוריה של עיראק, שלא לדבר על סודן ולוב. מדובר במשטרים הבנויים על דיכוי, ללא דמוקרטיה או זכויות אזרח, מה שהופך את הסבל של העמים האלה לבלתי נסבל.

האמריקאים לא יכולים לקבל את המצב הזה, כי הוא זה חוזר נגדם ונגד אירופה. זה מה שקרה עם ההגירה הסורית העצומה לאירופה, והפגיעה הרוסית במזרח התיכון שלאחר שהתעלמו ממנה היא פגעה בסוף באוקראינה עצמה. כל זה מגביר את הכאוס בעולם, שטראמפ והפשיסטים תומכים בו, מעמיקים אותו ומסתמכים עליו. לכן הם מחפשים שיתוף פעולה עם דיקטטורים כמו בן סלמאן, נתניהו, בוריס ג'ונסון ואחרים, שמפחדים מהתקדמות, ממהפכה תעשייתית רביעית,  מאנרגיה מתחדשת, ונשענים על דת, לאומנות, שנאת האחר ודעות קדומות: כמו שישראלים משוכנעים שהפלסטינים הם טרוריסטים, כך רוסים משוכנעים שהאוקראינים הם נאצים. רוסים שהתחתנו באוקראינה ומתקשרים למשפחותיהם ברוסיה מגלים שהמשפחה לא מוכנה לדבר אתם, ומשוכנעים שהם נאצים וטרוריסטים.

מי שפותח את הטלוויזיה הישראלית ושומע את הדיונים ואת התעמולה הישראלית יום ולילה, יכול להיווכח איך זה עובד גם כאן, התקשורת הישראלית מלבה את הגישה שישראל היא קורבן ופלסטינים הם טרוריסטים. אגב, הטרור אינו בעיה ישראלית. אתמול אדם לבן הלך לסופרמרקט ורצח שם שחורים מסיבות גזעניות, כאשר שם יש לכל אזרח זכות להסתובב עם נשק. ישראל מוצאת את עצמה באותה קבוצה גזענית ואלימה עם משטרים דיקטטורים.

הגישה של המפלגה הדמוקרטית בארה”ב היא הפוכה. אחרי עשרות שנים של מלחמה קרה הם הגיעו למסקנה שהכוח הצבאי לא פותר שום בעיה. לכן תמיכתם באוקראינה לא נובעת ממטרה פוליטית צרה, אלא מגישה עקרונית נגד השימוש בכוח צבאי כדי לפתור בעיות. זה מה שהפלסטינים והישראלים לא מבינים. הבעיה היא לא מה האינטרס האמריקאי ברוסיה, אלא מה האינטרס האמריקאי קודם כל בארה"ב, שעוברת התקפה על זכויות אזרח בסיסיות, כמו זכות ההפלה. ביידן מינה דוברת חדשה לבית הלבן – שחורה, לסבית, צעירה ואנטי ישראלית. השמרנים שם בונים תמונת עולם מקביל לעולם הקיים, המבוססת על שנאה וגזענות. לכן, להציל תרבות דמוקרטית שקיימת 200 שנה, היא עניין קיומי, ולמנוע מאויביה כמו נתניהו, בן סלמאן, טראמפ ופוטין, להתערב בבחירות האמריקאיות כפי שעשו. האויב האמריקאי נמצא בתוך ארה”ב.

מכאן הסיבה לביקור של ביידן בישראל, אם הוא יתקיים. הוא רוצה לשכנע את הקואליציה להימנע מהתערבות לטובת הרוסים, ובעיקר למנוע את חזרת נתניהו, שיש לו השפעה על הפוליטיקה האמריקאית באמצעות המפלגה הרפובליקאית. מעבר לזה, האמריקאים לא מפסיקים לתקוף את עמדות ישראל, מנושא ההתנחלויות, ועד הרג שירין אבו עאקלה וההתנהגות בלוויה שלה. לכן הביקור בישראל מבחינת ביידן הוא הרע במיעוטו.