כ"ט בנובמבר: תמרור אזהרה לחברה הישראלית

בכ"ט בנובמבר השנה יכיר האו"ם בפעם השנייה במדינה הפלסטינית, ושוב תהיה זאת הכרה "על הנייר" מתוך ניסיון נואש לגרום לכך שסוף סוף תגיע הטרגדיה הזאת אל סיומה. אולם, לאור תוצאות הבחירות הפנימיות בליכוד והסקרים המנבאים את התחזקותו של גוש הימין, נראה כי גם הפעם ההכרה תישאר בגדר הצהרה בלבד. הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה כבר לא ייצאו במחולות דבקה והם אינם מצפים לגדולות ממנהיגם אבו מאזן, לאחר שמעמדו נשחק עד דק.

נראה כי המהלך באו"ם נועד יותר לשקם את מעמדו של אבו מאזן מאשר לפתור את סבלו של העם הפלסטיני. שנים של משא ומתן ריק מתוכן, ואחר כך ארבע שנים תמימות ללא משא ומתן או אופק מדיני, שכנעו את העם הפלסטיני כי משא ומתן מדיני עם ישראל אינו אלא כיסוי לעיבוי ההתנחלויות. וכדי להוסיף מלח על הפצעים הוכיח החמאס שטילים על תל אביב יכולים לגרום לישראל לשאת – ובעיקר לתת. מה שאבו מאזן אינו מצליח להשיג במשך 20 שנה הצליח החמאס להשיג במלחמת ששת הימים שלו. הכול כמובן למראית עין, כי עזה לא באמת משתחררת מהמצור, וכל נקודה שבה זוכה החמאס אינה על חשבון ישראל, אלא על חשבון אבו מאזן.

במפגן נדיבות של מנצחים נתן חאלד משעל את ברכתו למהלך של אבו מאזן. בפעמים קודמות הוא תקף את הפניות לאו"ם כצעדים הפגנתיים חסרי תוכן. אולם הפעם, כאשר אבו מאזן על הקרשים, הוא מקבל את הצעד כ"לא מזיק" – למה לא, אם נשיג הכרה כמדינה זה יכול להיות טוב. למי? לא ברור. כנראה לחמאס. למרות שהוא נלחם באבו מאזן דואג החמאס שהרשות לא תתמוטט, משום שהיא מהווה כיסוי רשמי לקיומו של החמאס כממשלה בעזה. ומי יודע אם בעתיד גם בגדה המערבית. פעם התנגד החמאס להסכמי אוסלו. גם נתניהו התנגד אז. היום, אוסלו טוב להם: לחמאס הוא נותן כיסוי ללא הכרה בישראל, ולליכוד את הכיסוי להמשיך ולהרחיב את ההתנחלויות.

כך, מעודד מהתמיכה של משעל ושל מאה וחמישים מדינות, יוצא שוב אבו מאזן לנסות את מזלו. צריך לזכור כי כבר לפני 40 שנה קיבל אש"ף מעמד של משקיף באו"ם. בשנת 1974 הניף ערפאת את אקדחו בידו האחת ואת ענף הזית בידו השנייה. ישראל התבודדה, הציונות הושוותה לגזענות, השגריר הרצוג קרע בהפגנתיות את ההחלטה, ולמרות כל הדם שנשפך והמשא ומתן הארוך וההסכמים החתומים, ממשיך אש"ף להשקיף, אלא שהפעם ב"מעמד מדינה". אז חגגו הפלסטינים כי קיבלו את ההכרה באש"ף כנציגם הלגיטימי והיחיד. והם חזרו וחגגו כאשר הכריזו על הקמת המדינה הפלסטינית באלג'יר בשנת 1988, בעקבות התפרצות האינתיפאדה הראשונה. מחמוד דרוויש כתב את מילות ההמנון ומיקיס תיאודורקיס את הלחן. עם חתימת הסכמי אוסלו ב-13 בספטמבר 1993 שוב יצאו ההמונים לרחובות, והם עשו זאת גם כאשר נכנס ערפאת לעזה. מאז הם לא חוגגים יותר.

הפלסטינים הבינו כי החגיגה היתה מוקדמת מדי. חזרתו של "הסמל" הלאומי אינה בהכרח מובילה למדינה ריבונית. להיפך. בעוד ערפאת מבסס את שלטונו ברמאללה ובעזה, ישראל בונה התנחלויות. וכך, כאשר נחשפה המציאות העגומה לעיני כל, והמשא ומתן בין ברק לערפאת בקמפ-דייוויד הגיע למבוי סתום, הופיע החמאס וטרף את כל הקלפים. באוקטובר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה והתשובה המדינית לה הייתה מה שמכונה "מתווה קלינטון" המקבע את גושי ההתנחלויות כחלק מהריבונות הישראלית העתידית. למראית עין של הגינות הובטחו לפלסטינים שטחים חלופיים. היום, 12 שנה מאז אותו מתווה אשר חנק את האפשרות להקמת מדינה ברת קיימא, הפכה אריאל לקונצנזוס המבתר את הגדה המערבית לשתיים.

אכן, היום הופכת פלסטין להיות מדינה משקיפה שגבולותיה חופפים את הגבול מלפני מלחמת 1967. זאת מדינה על הנייר, כמו אותה מדינה יהודית שהוכרזה בכ"ט בנובמבר 1947, כאשר ראו בה הערבים, ובצדק, כגוזלת את אדמתם, והיהודים ראו בה בסיס כדי להרחיב את תפיסתם. מאז הולך הסכסוך הזה ומעמיק. פלסטין היא למעשה מדינת קנטונים, היא בנטוסטאן הנתון לחלוטין לרצונו של הכובש. כמו בהסכמי אוסלו, מנסים התומכים בהכרזתו של אבו מאזן שוב לייפות את המציאות וליצור מראית עין של התקדמות לקראת פתרון שורשי של הסכסוך. למעשה, אותן 150 מדינות המקימות את המדינה הפלסטינית לא הצליחו עד כה להזיז ולו מאחז בלתי חוקי אחד. הם לא הצליחו לגרום לממשלת ישראל להתחיל במשא ומתן רציני ובתום לב. אותן מדינות התייצבו כאיש אחד מאחורי זכותה של ישראל "להגן על עצמה" מול התקפות הטילים מעזה.

ההכרה בפלסטין כמדינה משקיפה באה כדי לפצות על הכישלון המוחלט להכריח את ישראל לסיים את הכיבוש ולהעניק לפלסטינים מדינה ריבונית. ישראל, שבתחילה איימה כי תמוטט את הרשות אם אבו מאזן יפנה לאו"ם נסוגה מכך כאשר נודע לה באמצעות האמריקאים כי איום זה עלול להתרחש בפועל. היום היא כבר "ממעיטה" מערכו של צעד זה. במשך כל שנות קיומה למדה ישראל כי מה שקובע הוא העובדות בשטח ולא ההצהרות. בהנהגתו הנוכחית אין לעם הפלסטיני כל אפשרות לממש את מה שהאו"ם מתיימר להעניק לו. יתר על כן, האו"ם לא יעשה דבר כדי לממש את החלטתו. ככל שמרבים בהכרזות, בהחלטות ובטקסי שלום, כן הולכת ומתגבשת התחושה שהסכסוך אינו פתיר. כל מה שניתן לשאוף אליו הוא "הודנה" עד להתפרצות הבאה ולהודנה שלאחריה. הליכוד וחמאס יכולים בהחלט להסתדר עם זה.

ובזמן שהאו"ם אינו יכול להושיע ובישראל פייגלין מזנב בנתניהו ונוער "תג מחיר" מטיל את חתיתו על התושבים הפלסטינים, לא נותר לעם הפלסטיני אלא ללכת בדרכם של המצרים, התוניסאים והסורים. המנהיגות הפלסטינית כשלה, היא מפולגת, מרוחקת מסבלו של העם ואין לה כל דרך להתמודד עם הכיבוש. האביב הפלסטיני הוא רק עניין של זמן, וההכרזה באו"ם עשויה להיות זרז להתפרצות אינתיפאדה חדשה, אזרחית, לא אלימה.

היתרון היחיד הטמון בהכרה בפלסטין כמדינה אינו האפשרות לפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג אלא בעצם העובדה שהכרה זו מחזקת את הלגיטימיות של העם הפלסטיני במאבקו נגד הכיבוש. העולם הכיר בפלסטין, ועתה על הפלסטינים לצקת בהכרה זאת תוכן. אף אחד לא יעשה את העבודה בעבורם, החופש אינו מוענק אלא נלקח במאבק.

ההכרזה הזאת היא גם אזהרה לחברה הישראלית שהכיבוש לא נעלם. לכן, כל אלה המנסים להפריד את המאבק החברתי מהמאבק המדיני, לא רק שהם משרתים את הימין אלא נותנים יד להעמקת הסכסוך ולהתחזקותם של אלמנטים פשיסטיים שהולכים וכובשים להם מקום בצמרת השלטון. מי שנלחם על קיומה ועל דמותה של החברה הישראלית חייב להבין כי ההכרה שבה תזכה פלסטין באו"ם היא מהלך שקורא לחשבון נפש. בעוד פלסטין משקיפה באו"ם משקיף העולם על ישראל ורואה את מה שרבים וטובים בחברה הישראלית מסרבים לראות: אין קיום למדינה היהודית בלי שתקום לצדה מדינה פלסטינית. לכן הברירות הולכות ומצטמצמות: או כיבוש מחדש של השטחים או נסיגה מהשטחים שנכבשו ב-67. דמוקרטיה וצדק חברתי לא יתכנו בצל הכיבוש.