כיתן, דימונה – אל-מחלה אל-כוברא, מצרים – אותה מהפכה

פיטורי העובדים במפעל כיתן שבדימונה הם תוצאה ישירה של הכלכלה הנאו ליברלית שייסדה מפלגת העבודה והמשיך בה נתניהו.

סגירת מפעל כיתן בדימונה – משמעותה פיטורי 40 העובדות והעובדים שנותרו בו. סגירת המפעל מסמלת סיומה של תקופה. כלכלת היד החופשית שברוחה הועברו קווי ייצור למדינות כמו ירדן, בנגלדש וסין, וברוחה בוטלו מכסי מגן על מוצרי טכסטיל, חיסלה את התעשייה הישראלית. בהדרגה העבירו חברות בינלאומיות וישראליות את קווי הייצור שלהן לארצות בהן מקבלים העובדים שכר של דולר ליום, והותירו מאחוריהן אדמה חרוכה בפריפריה הישראלית.

ביישובים כמו דימונה, כמו גם בכפרי הגליל הערביים ובנצרת, איבדו עשרות אלפי נשים חסרות השכלה מקור פרנסה בטוח. מפעל כיתן שהוקם בשנות החמישים והעסיק בשיאו 1,700 עובדים בעיר דימונה, נבנה בשעתו בעידוד וסיוע ממשלתיים, במטרה ליצור מקומות עבודה לתושבי הפריפריה. חברות כמו דלתא, אתא, מאקפל, פולגת וכיתן – חלקן בבעלות פרטית וחלקן בבעלות ההסתדרות – העסיקו עשרות אלפי נשים יהודיות וערביות, עד למהפך של שנת 1985, אז אומצה מדיניות הכלכלה החופשית הקפיטליסטית על ידי הממשלה, מדיניות שהמשיכה להיות מיושמת על ידי ממשלות ישראל השונות לאורך השנים.

המהפך הכלכלי הונהג על ידי שמעון פרס, ואומץ בכל לב על ידי מנהיגי מפלגת העבודה וההסתדרות בתקופת רמון ופרץ. היה זה ביטוי לתיאוריות הנאו ליברליות שעליהן אמון דווקא הליכוד של נתניהו. ישראל הצטרפה בשנות התשעים לעולם הגלובאלי ושמה מבטחה בו. כך, בהתאם להוראות ארגון הסחר העולמי, הוסרו מכסי המגן לתעשייה המקומית, ומפעלים, חברות תעשייתיות ושירותים הופרטו בזה אחר זה. כך קרה שמפעלים יצרניים ורווחיים בתחומי הטכסטיל, המזון, ההנעלה, העץ ועוד הפכו לסחורה עוברת מיד ליד בבעלות של ספקולנטים, ורבים נסגרו עקב ניהול כושל או בשל הערכה כי הרווחיות בייבוא תהיה גדולה יותר.

מפעל כיתן נסגר אחרי ש'כלל תעשיות' של נוחי דנקנר, המחזיקה בבעלות על המפעל, נכנסה לקשיים כלכליים ונמכרה לחברת אחזקות של המיליארדר – האוליגרך לן בלווטניק. במסגרת העסקה שנחתמה רק לפני מספר חודשים, שילם בעל ההון הרוסי, שמקום מושבו בלונדון, 1.27 מיליארד שקלים עבור רכישה של שליטה במחצית המניות של הקונצרן הישראלי. בלווטניק, שהונו האישי הוערך ב-12 מיליארד דולרים, חולש על אימפריית אחזקות בינלאומית שכוללת חברות בתחומי הסחורות, הכימיקלים, המדיה והנדל"ן. בלווטניק לא רואה את העובדות של כיתן דימונה ממטר. עבור חברת האחזקות שלו יש שיקול אחד בלבד – רווח. הם בדקו ומצאו שאין הגיון כלכלי להמשיך לייצר בדימונה, והחליטו לסגור את המפעל.

האם מישהו בכלל שואל מה זה אומר לגבי אלפי העובדות שהועסקו בכיתן ובמפעלי הטכסטיל האחרים? האם מישהו בממשלה שאל בעשרים השנים האחרונות מה עלה בגורלן של עשרות אלפי נשים ערביות שהועסקו במתפרות בגליל ברגע בו מכונות התפירה הועברו לאזורי תעשייה פטורים ממכס באירביד או איסטנבול או שנחאי? ובינתיים יובאו לישראל עשרות אלפי עובדים מתאילנד והפיליפינים שמועסקים בסיעוד ובחקלאות – מגזרים שיכולים היו לספק עבודה לאותן נשים. ייבוא העובדים הזרים, כמו גם מכירת מפעלים לחברות אחזקה, הם שם המשחק. ממשלות העבודה, קדימה והליכוד לאורך השנים מחויבות לשרת את האוליגרכים והטייקונים, ולא את העובדות של דימונה ונצרת.

בדצמבר 2006 יצאו עובדות מפעל הטכסטיל הענק בעיר אל-מחלה אל-כוברא במצרים לשביתה נגד פגיעה בזכויותיהן. מאבקן המתמשך היווה את חוד החנית של המהפכה שהפילה בראשית 2011 את משטרו של חוסני מובארכ. המאבק העממי במצרים למען דמוקרטיה וצדק חברתי הוא שהביא בהמשך גם לפרוץ תנועת המחאה בישראל. בדימונה לא שמעו אז על אל-מחלה אל-כוברא. יתכן שגם את תנועת המחאה החברתית בישראל לא ראו כרלוונטית. אבל עכשיו מגיעה ההחלטה של בלווטניק ומזכירה לנו שכולנו – ולא חשוב הלאום, הדת או המיקום – מועמדים להיות ברגים במכונה ההרסנית של הקפיטליזם הגלובאלי אם לא נעשה את מה שעשו הפועלות של אל-מחלה אל-כוברא. דימונה – אל-מחלה אל-כוברא אותה מהפכה.

 

אודות אסף אדיב