כל אדם הוא הים לכשעצמו

על מעצרי פלסטינים בידי הצבא בחרתי לספר דרך קורותיהם של שלושה, ניסיתי לשקף את הכללי מהפרטי.

image001

הם לא גיבורים או לוחמים, גם אינם מהמתריסים או המוחים ושמם לא יצא למרחוק.

הם איש ונער וילד, קומץ מרבבות הנרמסים תחת מגף האלימות וגסות הלב של המוציאים לפועל את מדיניות הכיבוש ששמה לה למטרה לשבור את רוחם ושגרת חייהם של בני העם הפלסטיני, של רבבות בני האדם שעתידם לוט בערפל, שלכל תקווה או חלום צמוד הספק, שהטרור המתמשך והמשתכלל הזה, המופעל נגד אוכלוסייה האזרחית הוא כחרב המתהפכת מעל ראש כולם, גברים כנשים, ילדים כבוגרים, והם לעולם אינם יודעים מהיכן תפתח הרעה ומאין יגיח האסון הבא.

הסטטיסטיקה מספרת על אלפי עצורים

אבל הם, שאדי וסייף ועלי הם לא נתון סטטיסטי, הם בני אדם. כל אחד מהם נעצר במקום אחר, בזמן אחר ובנסיבות אחרות, ועל אף ההבדלים – רב הדומה על השונה.

כי גם אם כל אחד הוא טיפה בים המעצרים – כל אדם הוא הים לכשעצמו.

האיש:

"בכל משפחה יש מישהו שיושב בכלא או שישב בכלא" אומר שאדי נהג המונית.

לא תמיד היה שאדי נהג מונית, "קודם הייתי עובד במסעדה של יהודים, אבל אז התחילה האינתיפאדה, היו כאלו שרצו להרוג ערבי, שאלו אם אני ערבי, אמרתי שלא וברחתי. לא חזרתי לשם. פחדתי. התחלתי לעבוד בפנים בתור נהג מונית".

שאדי שלמד את הדרך לכל כפר ועיירה בפלסטין, הדרך הסלולה ושאינה סלולה, הארוכה במרחק וקצרה בזמן – שעוקפת את המחסומים ומתחמקת מהחיילים, רכש מוניטין שמילה שלו היא מילה, שיביא את הנוסע ליעדו גם אם זה כרוך בנסיעה בדרכים הסמויות מהעין אל צדה האחר של חומת ההפרדה, "הבנדם צריך לחיות, לא ככה?" הוא אומר.

כשאינו נוהג במונית הוא עומד לידה שמח לשיחה, תמיד באותה צומת, בכניסה לעיירה. כולם מכירים את שאדי ויודעים את מספר הטלפון שלו. כולם, גם מי שלא טוב שידע – יודע.

"יום אחד קיבלתי טלפון: "איפה אתה? – בצומת אמרתי, – אנחנו רוצים לעבור לישראל, – תבואו אמרתי. הם באו, אולי שלושים באו, עמדתי פה, כמו תמיד, איפה שאנחנו מדברים, הם סגרו את כל הדרכים, התנפלו עלי, בלגאן ועניינים את יודעת…" – "הרביצו?" – "בטח."

היה משפט. חמישה חדשים ישב שאדי בכלא עופר. למאסר צורף קנס של עשרים אלף שקל. הכסף נאסף מבני המשפחה המורחבת.

הנער:

בשעות הקטנות של הלילה נפרצה דלת הבית. את הרובה של סייף החיילים באו לחפש.

רובה הם לא מצאו כי לא היה לו רובה. היו לו רק מחברות וספרים ומחשב. סייף, שלפני זמן לא רב השלים בהצטיינות את בחינות הבגרות היה מוזמן בימים הקרובים להיבחן לקבלת מלגה לאוניברסיטה שבארץ רחוקה. הפולשים שבמהלך החיפוש אחר הרובה שלא היה ניפצו ושברו כל חפץ ורהיט שנקרה על דרכם, ניפצו גם את תקוותו של סייף לעתיד אחר במקום אחר.

סייף לא הגיע לבחינה המיועדת, הוא נלקח מביתו כשעיניו מכוסות בפלנלית ועל ידיו אזיקים.

ששים ושניים ימים היה סייף במעצר במגרש הרוסים. בחלקם נחקר ובחלקם לא. סייף לא ידע מתי יום ומתי לילה, רק ידע שהוא עייף, שהוא רוצה לישון ושלישון לא נותנים, "איך לא נותנים לישון את שואלת, – בכל פעם שהעיניים שלי היו ככה" אמר ועצם את עיניו, "היו שופכים לי מים על הראש".

סייף שוחרר ללא אישום וללא משפט וללא העתיד שאליו שאף.

– על דרכי ההתעללות בעצירים

הילד:

עלי לא ידע את נפשו משמחה כשחזר אביו מהעיר הגדולה והביא לו מתנה – אופנוע צעצוע ממונע. הוא מיהר ויצא מביתו לנסיעת בכורה.

אבל את שמחתו ונסיעתו קטעו במהרה חיילים שפטרלו ברכבם בדרכי הכפר: הרכב הצבאי מסוג האמר בלם ליד הרוכב הצעיר, החיילים ירדו ממנו, העלו על רכבם את עלי ואת המתנה החדשה ועזבו את המקום.

– (השערה שלי: לחוקי הכיבוש, עד לפני זמן לא רב, אופנועים היו אסורים לשימוש לפלסטינים. כנראה החוק נאכף כפשוטו ודין אופנוע צעצוע כדין אופנוע רגיל ודין הרוכב הילד כדין מבוגר)

שעות של בהלה עברו על הוריו של עלי עד שהצליחו לאתר את בנם בשעה של ערב. הלילה עבר על עלי במעצר במגרש הרוסים. בבקרו של יום המחרת מיהרו ההורים לבית המשפט הצבאי בעופר, שם, באולם המשפט שבו וראו את בנם שהובא בפני שופט כשהוא אזוק.

לאחר ששלמו דמי ערבות בסך שלושת אלפי שקל שוחרר ילדם ושב עמם לביתם.

אבל מי ישלם על ילדותו?

– על מעצרי קטינים

אני את עלי לא פגשתי. דודו, אחי אביו, סיפר לי את קורותיו.

ומה ששבר לי את הלב היה המשפט האחרון שאמר:

" "הוא בכה כשלקחו אותו" – "זה טבעי שמי שנעצר יבכה" אמרתי, – "לא" אמר הדוד, "זה בגלל שהוא קטן, אני כבר לא בוכה, אני כבר רגיל".

תודה לשרית מיכאלי מבצלם על ההפניה למידע.

 

Avatar

אודות תמר פליישמן