כמו צל שדבוק לגוף

 

image001

"לוינגר הבן זונה מת" אמר, "הכרתי אותו את הבן זונה הזה. הוא היה אומר להם לזרוק עלינו אבנים."

"מי זרק?"

"הנחלנים".

נחלנים הוא קורא להם למתנחלים.

האמת שנחלנים נשמע טוב ונכון יותר.

הוא, המספר, צעד חסר מנוחה, הלך סביב עצמו במעגלים כשהזיכרון על הנער שהיה מציף ולא מרפה. סיפור הזיכרון ההוא כמו סיפר את עצמו בעל כורחו. וכשחבר שעמד על יד אמר לו שיפסיק עם זה, שלא כדאי, שאולי יש אוזניים עויינות, הגיב בתנועת יד של ביטול כמו מגרש זבוב טרדן.

וסיפר איך הוא וחבריו היו הולכים בבוקר לבית הספר וחוזרים ממנו אחר הצהריים, בית ספר שהיה על יד מסגד איבראהימי, מערת המכפלה, וכמה שזה היה מסוכן, כי הם, הנחלנים שלוינגר אמר להם, "עמדו בצד השני של הרחוב וזרקו עלינו אבנים. ככה זה בחברון, אנחנו פה והם שם", ואיך יום אחד כשהיה בדרך לבית הספר עצרו אותו חיילים, למה? – כי היה שם, "חצי שנה ישבתי". וזה קרה ממש ממש לפני בחינות הבגרות, התאוג'יה, וסיפר שבגלל שישב בכלא פספס את הבחינות וכששוחרר נאלץ לחזור לבית הספר, ללמוד עם צעירים ממנו ולהיבחן בסוף שנת הלימודים. ובתוך כל הרע הזה גם רואה נקודה של טוב, כי הוא עוד היה לו מזל שהצליח לגמור את הלימודים, כי אחר כך בית הספר הזה בכלל נסגר.

וסיפור גורר סיפור וזיכרון רודף זיכרון, כמו מניע גלגלי שיניים שלובים ודמויות נשכחות שעולות מתהום הנשייה, וסיפר האיש על שני חברים טובים שלו, שגדלו אתו ולמדו אתו, נערים שברוך גולדשטיין רצח גם אותם ביום הטבח הגדול ההוא, "ולו, לגולדשטיין, עשו מצבה גדולה שם בחברון".

והוא כשבגר הבין שיותר עדיף לו לעזוב את חברון, לא להיות שכן של הנחלנים. התחתן עם אישה מרמאללה ועזב. גם ההורים שלו עזבו את ביתם שהיה ממוקם במוקד של התנכלויות. עברו למחנה פליטים.

אבל אפילו כשהאדם עוזב עיר ושכנים ואווירה, ונודד למקום אחר ופותח במה שהוא מקווה שיהיו חיים חדשים, ילדותו ונעוריו וזיכרונותיו ופחדיו נוסעים אתו ודבקים בו כמו צל שדבוק לגוף.

 

אודות תמר פליישמן