כשאסד יופל גם דאע"ש תיפול

היום יפנה הנשיא אובמה לאומה האמריקאית ויכריז מלחמה על ארגון "מדינת האסלאם" המוכר בשמו הערבי דאע"ש. מחר יחול יום השנה ה-13 להתקפת אל-קאעדה על בניין התאומים בניו יורק, מה שמדגיש את כישלונה של ארה"ב לנצח את הטרור, למרות שתי המלחמות שנהלה – באפגניסטן, ממנה היא אמורה לסגת עד סוף השנה; ובעיראק, ממנה היא נסוגה בראשית 2012. ואולי כאן טמון הכישלון האמריקאי. בעוד שאת מניעי המלחמה באפגניסטן ניתן היה להבין, המלחמה בעיראק הייתה כולה מעשה רמייה, שנועד להוליך שולל את העולם. ארה"ב תחת בוש פרקה את מדינת הלאום העיראקית לערב רב של עדות מתוכן צמח דאע"ש כתשובה סונית לכיבוש האמריקאי ולמשטר השיעי שקם בחסותה של ארה"ב.

ארה"ב טיפחה את הטרור האסלאמי

ארה"ב היא האחראית הישירה לצמיחת הטרור האסלאמי, ששורשיו בשנות השמונים באפגניסטן. באותה תקופה הקימו ממשל רייגן וסעודיה, את ארגון אל-קאעדה והטליבן, אימנו ומימנו אותו כדי להילחם בכיבוש הסובייטי. כאשר הסתובב בן לאדן נגד מי שהיו בני בריתו, החליט ממשל בוש, שכדי להשיב לאמריקה את מעמדה כמעצמת על עולמית, הוא צריך לגולל את האשמה על סדאם חוסיין ולתקוף את עיראק. הפלתו של סדאם חוסיין, וכינון משטר שיעי-פרו איראני בעיראק, הם שזרעו את זרעי אל-קאעדה בין הפרת לחידקל.

בתקופת הנסיגה האמריקאית מעיראק, אמנם היה מצבו של ארגון אל-קאעדה בכי רע, ומנהיגו, אבו מוסעב זרקאווי, חוסל. אולם, האביב הערבי הסורי – שהעמיד בפני אובמה אתגר עצום, אתגר בו הוא כשל כישלון חרוץ – נתן לאל-קאעדה חיים חדשים. נורי מלכי, שכהן עד לא מכבר כראש ממשלת עיראק, ובשאר אסד, נשיאה הרצחני של סוריה, נושאים באחריות הישירה לצמיחתו של דאע"ש, אך האחריות העקיפה היא של אובמה, משום שגילה סובלנות כלפי מלכי, שדיכא את הסונים במדינה ודחף אותם לזרועות אל קאעידה ודאע"ש. בנוסף, הוא נמנע ממתן סיוע ממשי לאופוזיציה הסורית, וכך אפשר לאסד להמשיך במלחמת האזרחים האכזרית שכבר גבתה למעלה ממאתיים אלף קורבנות, מיליוני פליטים, ועשרות ערים הרוסות. בתוך הוואקום שנוצר, התחילו לפרוח הארגונים האסלאמיים דוגמת אל נוסרה ודאע"ש.

לפני שנה עמד אובמה על אותה במה שבה הוא עומד היום, ואיים לתקוף את אסד עקב השימוש שעשה בנשק כימי כנגד אזרחים באחד מפרברי דמשק. אובמה הציב קו אדום, ואסד חצה אותו בלי להניד עפעף. התוצאה היחידה הייתה ההסכם עם פוטין על פירוק הנשק הכימי. אסד קיבל צ'ק פתוח להמשיך לטבוח בעם הסורי באין מפריע, כל עוד אין מדובר בנשק כימי: הפצצות מהאוויר, מצור והרעבה של ערים וכפרים, מעצרים המוניים – הפכו למעשים שבשגרה. האופוזיציה החילונית, שלא נתמכה באופן משמעותי על ידי שום מדינה, הלכה ונחלשה. יתרה מכך, האמריקאים דחפו את האופוזיציה להיכנס למו"מ עם אסד בג'נבה. התוצאה הייתה הרסנית. אסד, מעודד מהישגיו בשדה הקרב, זלזל במו"מ, דחה כל פשרה, ודהר על גבי הלגיטימציה של ג'נבה לבחירות חדשות, שהבטיחו את שלטונו כנשיא לשבע שנים נוספות. בגיבוי של רוסיה, איראן והמיליציות השיעיות שבאו לעזרתו מעיראק ומלבנון, ומול חוסר המעש של אובמה והמערב, קבע אסד – "אני כאן כדי להישאר, ואין מי שיזיז אותי".

אסד ודאע"ש

אסד לא הסתפק בנטרול המערב באמצעות הסכם פירוק הנשק הכימי, אלא עשה מהלך נוסף. כדי להחליש את האופוזיציה הליברלית, הנתמכת (מילולית) ע"י ארה"ב ואירופה, הוא אפשר לאל-קאעידה להתבסס באזור הצפון מזרחי הגובל בעיראק. בכך הוא קיווה לבסס את טענתו, שהאביב הסורי אינו אלא כנופיות טרור שנשלחו על ידי משטרים ערבים אפלים, בניסיון לזעזע את משטרו המתקדם. אל-קאעדה לא הכזיב, ובשמו החדש – דאע"ש- הניס את צבא סוריה החופשית מהאזורים בהם שלט בצפון סוריה, ועשה את הצעד הראשון לביסוס המדינה האסלאמית.

כל עוד עסק דאע"ש בטבח מתנגדיו, העולם העדיף להתעלם מהזוועות שמבצע משטרו של אסד נגד אזרחיו. ואולם, בראשית יולי, כאשר פנה מנהיג דאע"ש, אבו באכר בגדאדי, בצעד מפתיע לכוון עיראק, כבש את מוסול – העיר השנייה בגודלה בעיראק – והגיע עד פאתי בגדאד, התעוררו כולם בבהלה. הממשל האמריקאי הזדעזע, במיוחד כאשר דאע"ש איים להתנפל על האוטונומיה הכורדית – בת חסותה של ארה"ב. מכאן ועד הכרזת המלחמה של אובמה, הדרך כבר הייתה קצרה.

מורשת אובמה

הוויכוח היום נסב על הדרך היעילה ביותר להבסת דאע"ש. דוקטרינת אובמה, השוללת הנחתת כוחות רגליים באזורי הלחימה, מחייבת השענות על בני ברית מקומיים, שירצו לעשות את המלאכה. אובמה מבטיח מלחמה ארוכה, שתמשך מעבר לשנתיים שעוד נותרו לכהונתו. כשם שבוש הוריש לאובמה את עיראק, כך אובמה מוריש את דאע"ש למי שיבחר אחריו. מורשת אובמה היא "שב ואל תעשה". כך בסוריה, וכך ברבים מנושאי הפנים הנוגעים לעם האמריקאי. אורך המלחמה נגד דאע"ש ייקבע ע"י צמיחתה של אלטרנטיבה למשטר השיעי בעיראק ולמשטר העלאווי בסוריה.

בעיראק ניתן לסמוך על כוחות הפשמרגה הכורדים. אך ללא השבטים הסונים אין כל דרך למגר את דאע"ש. אלא שהשבטים הסונים, שבזמנו שתפו פעולה עם האמריקאים נגד אל-קאעדה, דוכאו ע"י נורי אל מלכי, והודרו לחלוטין ממרכזי הכח, לאחר שהאמריקאים עזבו את עיראק. אובמה אמנם הצליח להזיז את מלכי מראשות הממשלה ולהחליפו בסגנו, חיידר עבאדי, אך, ראה זה פלא, הוא צץ והופיע בממשלה החדשה בתור סגן הנשיא. מה שאומר שהבעיה רחוקה מפתרון, ולאובמה עדיין אין מי שיעשה עבורו את העבודה.

בסוריה המצב לא פחות מסובך. צבאו של אסד נחלש מאוד. רק לאחרונה הוא איבד 11,000 חיילים, רובם מהעדה העלאווית, לאחר שהמיליציות השיעיות שלחמו בסוריה, הובהלו להגן על בגדאד. מצד שני, ארגון דאע"ש הביס את חיילי אסד באזור רקה, והכריז עליה כעל בירת מדינת האסלאם. הכרזת המלחמה הנוכחית של אובמה מפיחה באסד תקוות. אולי הוא שוב יצליח לחמוק ללא פגע, כפי שקרה לפני שנה, כאשר מסר את הנשק הכימי שלו למערב, בתמורה להמשך הטבח באזרחיו. אסד אמנם משתוקק להסתפח לקואליציה הבי"ל נגד דאע"ש, אך ברור לכל בר דעת, שהדבר רק יגביר את הניכור של האוכלוסייה הסונית כלפי ארה"ב, ויחזק את דאע"ש.

האופוזיציה הסורית מפוררת ומסוכסכת, לאחר שלוש שנים של הבטחות שווא, וחוסר נכונות להעניק לה סיוע צבאי. בין הפטיש של אסד והסדן של דאע"ש, האופוזיציה הסורית איבדה את מעמדה לטובת האסלאם הקיצוני, הנתמך וממומן ע"י קטאר וסעודיה. כמו בעיראק גם בסוריה,חוסר המעש של אובמה יצר תסבוכת. תמונות עריפת ראשיהם של עיתונאים מערביים גרמו אמנם לזעזוע עולמי, אבל אלה בדיוק אותם מעשים שמתרחשים בסוריה כבר שלוש שנים, ומבוצעים לא על ידי דאע"ש, אלא על ידי כוחותיו של אסד. התמונות של 11,000 האסירים שהוצאו להורג, אזרחים שרוססו בגז, שכונות שהורעבו עד מוות, פליטים וערים הרוסות– כל אלה נשכחו מדעת הקהל העולמית, אבל הם חיים בלבם של אזרחי סוריה.

סוריה, בניגוד לעיראק, נענשה על כך ש"העזה" לעבור תהליך מהפכני. קואליציה רחבה של צעירים, אינטלקטואלים, פועלים ואיכרים, התקוממו נגד משטר טוטליטרי אכזרי. הם דוכאו בצורה נפשעת, רבים נהרגו, אחרים הוגלו וחבריהם יושבים בכלא. צעירים אלה הם התקווה של סוריה ושל העולם כולו. אם לא יהיה פתרון לעם הסורי, לא יהיה פתרון לעמי אירופה ואמריקה. כל עוד משגשגים העוני, ההדרה והדיכוי של זכויות דמוקרטיות – ימשיך הטרור להתקיים. מי שחשב לפני שנה שסוריה רחוקה מהבית, ואין סיבה להתערב בנעשה, מתעורר עכשיו כאשר אש הטרור מלחכת את מפתן ביתו. האדישות כלפי הזולת היא בת הברית הטובה ביותר של הטרור.

אודות יעקב בן-אפרת